כללית זה מושלם

אחרי פרשת הואגינה של עדי נוימן ב"האח הגדול", שאלתי בתום לב קולגה מה הסיכוי שהיא באמת לא ידעה שהמשולש הקדוש והשעיר שלה עומד להיחשף קבל עם ועולם, שכל העסק היה טעות, תאונה שכולה עוול. "תקשיב", אמר לי הבחור בפסקנות מחנכת של בעל ניסיון, "חברה שלי יודעת מה אכלתי לארוחת צהריים גם אם באותו זמן היא הייתה בקצה השני של העולם. נשים שמות לב לפרטים הכי קטנים. אז אתה רוצה להגיד לי שבבית שיש בו 30 מצלמות, בחורה לא זוכרת ללבוש תחתונים?".

האם נשים באמת יודעות הכל? ב"מושלם" של רחל טלשיר אי אפשר להימלט מההרגשה שהן לפחות מנסות. זה מתחיל בעובדה שממקלדתה של טלשיר יצא דווקא גיבור זכרי המספר בגוף ראשון, לא קונספט שהיא המציאה, אבל אחד כזה שניכר שהיא נהנית להשתמש בו. ואם אישה יודעת מה קורה בתוך מוחו של הגבר, סימן שהן באמת יודעות הכל, לא? כי תהרגו אותי, לא משנה כמה זמן עוד יעבור, לעולם לא אצליח לשחזר שיחת נשים, גם אם היא תתקיים ממש לידי ותוקלט.

עד כמה שזה אירוני, שום דבר ב"מושלם" אינו מושלם, לפחות על פניו. טלשיר לא מציירת אידיליה, אלא מתחילה מאמצע הסיפור, מהמקום שבו הברוך כבר יותר מדי גדול כדי להשיב את הגלגל. ספר צמרת תל אביבי בתחילת שנות ה-40 לחייו, נשוי באושר (?) לרופאה ואב לארבע ילדות, נראה מצוין אבל לא פלרטטן, מכיר קרייריסטית מצליחה ונכנס איתה כשותף לעסק. ברגע שהקרח נשבר הם נכנסים למיטה והסיפור, כצפוי, מתחיל להסתבך. עכשיו הדילמה היא כיצד לאהוב בלי לרמות, כיצד לאהוב עם לרמות והשאלה שצפה ועולה היא האם לזוג שנמצא מכיתה ד' ביחד יש סיכוי לשרוד באכזריות האורבנית של ימינו, שבה הפיתוי נמצא מתחת לכל אבן. כמו בכל סיפור של משולש אהבים מסוג זה, הגבר עומד במרכז. מדוע בחרה טלשיר דווקא בזה שאינו בן מינה כגיבור? האם כדי לסגור חשבון עם המין הזכרי ולהציג אותו במלוא עליבותו? יכול להיות, יש סימוכין לכך בספר, אבל גם הנשים לא יוצאות אצלה נקיות, כך שהטיפול שהיא נותנת לשני המינים די הוגן. יתרה מכך, בספר יש יותר ממנצח אחד, כך שההכרעה הבין-ג'נדרית אינה מובהקת.

"בדיחה", אמרתי לו, "מצחיקה בפעם הראשונה, בפעם השנייה פחות, בפעם העשירית כבר לא", משחזר הגיבור את שיחתו עם חברו פיטר (עמ' 118), סוג של מצפון מעוות בדמות עורך-דין הולל וחסר מחויבות רומנטית. נראה ש"מושלם" הוא סוג של אותה בדיחה שמסופרת בפעם העשירית, אולי אפילו בפעם האלף. הדמויות של טלשיר חד-מימדיות ונטולות עומק, הלוקיישן והאופי של העלילה כבר נטחנו עד דק, הסטריאוטיפים צועקים לשמיים וכל חקר ושאלה נבדקים רק מעל פני השטח ולא חופרים מתחתיו. אפשר היה להגדיר את הספר כסוג של גרוטסקה, אבל אין בו מספיק מאפיינים סאטיריים כדי לכוון לנקודה הזו. אם תרצו, במידה מסוימת, טלשיר נותנת ביטוי לשטחיות שמאפיינת את ימינו, עידן שבו לכל שאלה יש תשובה פשוטה וגם היא לא באמת חשובה, דור שבו בגידות הפכו לעניין כל כך שגרתי, שלפעמים אנחנו רק יכולים לפהק ולפטור את עצמנו במחשבה שמה שאני לא יודע, לא כואב לי – וגם אם אני בעצם כן יודע, הפצע לא כל כך עמוק.

שטחיות, רדידות, חד ממדיות. האם פירושם של כל אלה הוא ש"מושלם" הוא ספר רע? ממש לא, והנה לכם דוגמה נדירה למקרה שבו השלם לא עולה על סך חלקיו, הוא פשוט לא מורכב מהם. באופן מפתיע, למרות כל חסרונותיו, ברגע שתתחילו, יקשה עליכם להניח את "מושלם" בצד. יש הרבה חינניות בכך שטלשיר מתעקשת לא להיכנס לסבכים שקשה עד בלתי אפשרי לצאת מהם, שהיא לא מתיימרת ליצור קלאסיקה רבת משמעות שגובה מחיר מההנאה המיידית. רגע לפני שאתם בוחרים אם לקרוא את "מושלם", כל שצריך לעשות הוא להחליט אם כוונתכם היא להתעמת עם יצירה ספרותית בעלת חשיבות גבוהה, או לצרף לחיקכם ספר שיעביר לכם בכיף שני לילות סתוויים או טיסה אחת ארוכה. אם התשובה הראשונה היא הנכונה, דלגו, אולם אם בחרתם בשנייה, יש סיכוי טוב שלא תתאכזבו.