מה שהילדים אוהבים

נתחיל בירייה: פינק פלוייד זה קקי. אני לא חושב שצריך להסביר את זה - מי שלא מבין, שיעבור למדור אחר. נו אייג' מצד שני, ממשיכים להיות מעולים גם באי-פי החדש שלהם, "Losing Feeling", ואפילו ברגעים שקטים ואיטיים כמו השיר שפותח את המיקסטייפ, הם לא מאבדים את האווירה המלחיצה והודחסת - שתהפוך גם איש בתרדמת לפקעת עצבים - אפילו לרגע בודד.

פס הקול של "Where the Wild Things Are" הגיע בשלמותו וכנראה שמדובר באחד מפסי הקול הכי מוצלחים שנתקלתי בהם. קרן או מקסימה לכל אורכו - מרגשת, משעשעת, עושה כיף ומצליחה להוכיח כמה שהיא יכולה גם בלי שהכן כן כנים יחזיקו לה את היד. השיר הזה הוא אחד מהשקטים והמרגשים - בהמשך, נזרוק פנימה גם קטע שבעיקר עושה שמח.

לרוב אני מסכים עם הגישה של אוון אשוורת' האומרת "חבר, אם אתה עוזב, אז אתה מת בשבילי". אבל לפעמים קולו של חבר מהעבר יכולה לטלטל ולהוציא מפוקוס - או שבעצם, זה מה שקורה כשאנשים מתים מדברים אליך.

לא ברור לי ממתי דבנדרה בנהארט עושה רימקסים ואיך הוא בכלל מצליח לראות משהו על המחשב מעבר לכל שיער הפנים שיש לו, אבל במקרה של "Rome" של פיניקס הוא עשה עבודה מצויינת. ואולי היו אלו בכלל ה-Neighbours שעשו את הרימיקס ובגלל שהם נחמדים נתנו לדבנדרה להיות איתם קצת באולפן. בכל אופן, הרימיקס הזה לא נשמע כלל כמו השיר המקורי - הוא עדין ומלטף יותר וממש לא יגרום לכם לזוז בכיסא.

השבוע סוף סוף ראיתי את הסרט Fact by Fact של רן אייזנשטט (שניתן להורדה חינמית ומתרכז בלייבל פאקט ז"ל) ולא הבנתי אם אני נהנה מכל שניה בו בגלל שבאמת מדובר בסרט טוב או בגלל שממש הייתי שם כשכל הנס הזה שנקרא פאקט התרחש, ושאפילו ראיתי המון ארועים שהייתי נוכח בהם על המסך פתאום. מה שבטוח הוא שבפאקט הוציאו את המוזיקה הכי טובה שהאינדי המקומי אי פעם ייצר, ואני קצת מפחד שהתקופה המדהימה ההיא - בה היינו בקו אחד עם דברים שקרו בעולם - לא תחזור יותר. אז לזכר אותה תקופה, והיישר לפינה של מה שהמבוגרים אוהבים, קבלו את נאוקולן, עם קטע מדהים שיצא בשנת 2000 על האוסף הראשון של פאקט, ששמו הוא, ממש כמו הסרט, Fact by Fact.

אני כבר לא אוהב את איאן בראון כמו שאהבתי פעם. עזבו את הסטון רוזס, זה כבר באמת היה מזמן. אני מדבר על קריירת הסולו שלו, שפשוט הפסיקה לעניין אותי. בכל זאת, דלף בימים האחרונים "My Way", האלבום החדש שלו, וכנראה שמכוח האינרציה הורדתי אותו. והוא די יפה, יש לו את הרגעים האלו שצובטים בלב. אל תבינו לא נכון, קשה לי להאמין שאני באמת אאזין לאלבום הזה יותר מכמה פעמים (וגם כמה פעמים זו הגזמה), אבל לשמוע פה שיר ושם קטע, יכול דווקא להיות נחמד.

אלק אונסוורת' הוא הסולן של ההרכב המבטיח והקצת נשכח Clap Your Hands Say Yeah, ולפי השיר הנוכחי, קריירת הסולו שלו לא הולכת להיות שונה מאוד מזו של להקתו. זה אולי קצת יותר פומפוזי ומתיימר, כלומר, יותר ארקייד פייר מכל מה ש-Clap Your Hands אי פעם עשו, אבל עדיין הכי מוכר ונעים. הקול המסתלסל הזה, זה משהו.

לא רק קונור אוברסט מנסה להיות אם וורד. מסתבר שגם סם מינס, מי שפעם היה חצי מהצמד The Format, ממש רוצה שתחשבו שהוא ו-וורד הופרדו בלידתם.

"אם לא תעזוב אותי לנפשי/ אמצא מישהו שכן". משפט כל כך גאוני, שלא פלא שחוזרים עליו שוב ושוב בשיר.

הבטחתי גם קטע אחד עליז יותר מתוך החדש של קרן או, ומה יותר מקפיץ ומלהיב משיר שצועקים בו מדי פעם "גו! גו! גו"!

אלבום חדש של סטראו טוטאל זה בדיוק מה שהולך להקפיץ את היום, את השבוע, את החודש. קוראים לו "Carte Postale De Montreal" ואין לכם שום תירוץ לא להשיג אותו, חוץ מאולי העניין הזה שסטראו טוטאל מסיתים אנשים לעבור על החוק. זאת אומרת, אני לא באמת יודע את זה - השיר בצרפתית, והילדים יודעים רק אנגלית, אבל בגלל שם השיר, אני בטוח שמדובר על איזשהו אקט לא חוקי, בגלל הקצב יש לי הרגשה שהאקט מערב אישה ובגלל הוייב יש לי הרגשה שהאישה צעירה.