גם אני הופתעתי שפתאום, שש שנים אחרי האלבום הקודם, Zoot Woman הוציאו אלבום חדש. למרות שמעולם לא פורסמה הודעה רשמית על פירוק, הנחתי שההצלחה הבינלאומית של סטיוארט פרייס כרמיקסר - ואחר כך כמפיק וכותב שירים לשמות גדולים כמו מדונה, ניו אורדר, סיל והקילרז גרמה לו לנטוש את להקת הפופ האלקטרונית שלו.
זוט וומן, בהם חבר פרייס לשני חברי ילדות שלו מרדינג (האחים אדם וג'וני בלייק), הוקמו עוד באמצע הניינטיז, והוציאו אלבום ראשון ב-2001, אחרי שפרייס כבר התפרסם תחת הפסבדונים הצרפתי ז'אק לו קונט והזהות הבדויה Les Rythmes Digitales , שהתגלו כספק פרודיה ספק תרמית שאיפשרה לו לקפוץ על עגלת ההייפ של הפרנץ'-האוס והאלקטרוניקה הצרפתית.
כשיצא אלבום הבכורה של זוט וומן, Living In A Magazine, החזרה לאייטיז הייתה עניין די חדש. זה היה לפני שמונה שנים. אמנם להקות "מודרן סינתפופ" חזרו לשם ברצינות מביכה במסגרת סצינה סגורה עוד קודם, אך בתחילת העשור החל גל של להקות שחזרו לאייטיז עם סטייל, מודעות עצמית ותוך שמירה על רלוונטיות בעולם הפופ העכשווי. היו כאלה שעשו אלקטרו לרחבות ריקודים, והיו כאלה שעשו ממש סינתפופ, כמו ליידיטרון, ה-Faint האמריקאים (שכונו בזמנו על ידי מגזיני המוזיקה הבריטיים "התשובה של נברסקה להבן 17") הקילרז (שבראשית ימיהם למדו לא מעט מדוראן דוראן) וכמובן זוט וומן.
"לחיות בתוך מגזין", שצבר הרבה הייפ בזכות השם של פרייס, עורר דיונים סביב החזרה לאייטיז ומשמעותה. מבחינתי זאת הייתה הפעם הראשונה שנעשה רטרו לעשור שהכרתי על בוריו, שגדלתי בו, כך שעבורי, ועבור רבים מבני הדור שלי, המהלך הזה מן הסתם היה טעון ומרגש יותר מהרטרואים לפיפטיז, לסיקסטיז ולסבנטיז. חוץ מזה שהדרך בה זוט וומן חזרו לאייטיז לא הייתה חלולה וגימיקית כמו אצל מרבית הרכבי האלקטרוקלאש. ולראייה הם מצליחים לשרוד לאורך זמן, עם אותה מוזיקה ממש, מבלי להצטרף לטרנדים חדשים.
למרות התקופה שהוא יצא בה, אלבום הבכורה של זוט וומן לא היה סתם גימיק מגניב, אלא אלבום של ממש. הוא הכיל שלושה להיטים מעולים - It's Automatic, Information First ושיר הנושא אך היה בו מעבר לזה, ויש מספיק סיבות טובות לשמוע אותו גם היום.
ב-2003 הוציאו זוט וומן אלבום שני, סלף טייטלד הפעם, עם הסינגל המעולה Grey Day. ואז במשך שנים הם נעלמו כמעט לחלוטין.
בשנים האחרונות הם הוציאו כמה סינגלים פה ושם (כמו "We Won't Break" ו"Live in My Head", שכלולים באלבום החדש), אבל שום אלבום. בתקופת ההיעדרות של זוט וומן התמלא העולם בעוד הרכבי פופ אלקטרוני שחזרו לאייטיז במינונים ואופנים שונים, כמו ג'וניור בויז, The Postal Service, Cut Copy וחלק מהחבר'ה של DFA. ופתאום, משום מקום, לפתע נחת בחנויות האלבום החדש של זוט וומן, Things Are What They Used To Be.
עוד בוואלה!
האלבום נפתח עם Just a Friend of Mine המעולה, שבקלות יכול להצטרף לרשימת הלהיטים הישנים שלהם. בכלל, יש באלבום הרבה שירים טובים (וגם כמה מעצבנים, כמו Saturation הקלאבי). בכל אופן השיר האהוב עלי באלבום הוא More Than Ever, שחוזר 24 שנה אחורה לA View to a Kill של דוראן דוראן - שיר הנושא מתוך סרט הג'יימס בונד "רצח בעיניים".
למרות שפרייס, שמשמש כאן כבאסיסט, הוא המוכר מבין שלושת חברי ההרכב, והוא גם מן הסתם האיש שאחראי על הסאונד, צריך לתת קרדיט גם לסולן ג'וני בלייק, שקולו מלכתחילה היה אחד הצדדים הכי חזקים של הלהקה. בחדש הוא נשמע טוב כתמיד, והאלבום בכללותו ממשיך את שני האלבומים הקודמים בדיוק מהמקום בו הם הפסיקו, כאילו לא עברו שש שנים. אצל זוט וומן "דברים הם כמו שהם היו" העולם הוא זה שהשתנה.
אפשר להסתכל על זה בשתי צורות: מצד אחד הסאונד של זוט וומן כבר לא חדשני וקאטינג-אדג' כמו שהוא היה בהתחלה, מצד שני נראה שהמיינסטרים היום הרבה יותר מוכן לקלוט לתוכו להקה עם סאונד כמו של זוט וומן.
עד כה היה פער גדול בין ההצלחה של סטיוארט פרייס עצמו לבין זוט וומן. בעוד הוא הסתובב עם שועי עולם הפופ, זוט וומן הייתה להקה די איזוטרית ולא מאוד מוכרת. נראה שהמכשול הכי גדול שלהם כרגע בכיבוש העולם הוא העובדה שכבר אין להם גב של חברת תקליטים (הם כבר לא בלייבל Wall of Sound שהוציא את שני אלבומיהם הקודמים), ואת האלבום החדש הם הוציאו בעצמם. זאת סיטואציה לא פשוטה, מצד שני מילה טובה ממדונה יכולה לעשות פלאים. תראו לאן זה הביא את ליידי גאגא.
*Zoot Woman, Things Are What They Used To Be (ZWR)
