הדור של לי

אחרי צמד הסרטים הכבד והמדכא שהיה "הר ברוקבק" ו"תשוקה, זהירות", הבמאי הסיני-אמריקאי הזיקיתי אנג לי משנה שוב פאזה ומגיש את "לקחת את וודסטוק" - הדבר הקליל, האופטימי והמצחיק ביותר שעשה מאז ומעולם. הכל יחסי, כמובן.

הסרט מתרחש בקיץ 1969, ובמרכזו ניצב צעיר יהודי עם אף גדול ולב טוב בשם אליוט טייבר (דימיטרי מרטין), ששב מניו יורק סיטי על מנת לעזור להוריו הבלתי אפשריים (אימלדה סטאונטון והנרי גודמן) לנהל את מלון הדרכים העלוב שלהם, שתקוע איפשהו באפ-סטייט, באמצע שום מקום, ושמצוי על סף פשיטת רגל.

יום אחד אליוט קורא בעיתון על כך שפסטיבל מוזיקה גדול, שאמור היה להתקיים בעיירה הסמוכה, בוטל לאחר שהתושבים המקומיים הביעו חשש שבאי הקונצרט יחריבו את עירם. גיבורנו רב התושיה (והיהודי!) מזהה מיד את הפוטנציאל המסחרי שגלום בחגיגה המוזיקלית, מרים את הטלפון, ומזמין את המארגנים לערוך את הפסטיבל שלהם אצלו. אלה מגיעים, מוצאים לוקיישן מתאים, ומרימים בחצר האחורית של אליוט את "וודסטוק" – אירוע תרבותי היסטורי שנרשם בספרים ובתודעה האנושית כאחד מסופי השבוע היפים, החשובים והתמימים של המאה העשרים.

"לקחת את וודסטוק" הוא מסוג הסרטים האלה שמתרחשים בסמוך לאירוע היסטורי גדול ורב חשיבות, ומשתמשים בו כרקע. כתפאורה. במלים אחרות, אל תצפו לראות כאן הופעות, ואל תצפו לפסקול המפוצץ בלהיטי התקופה. במת הפסטיבל נצפית בקושי (גם כשרואים אותה, אז רק רואים אותה מרחוק מאוד), ובמשך רוב הזמן עוסק הסרט בנעשה מאחורי הקלעים: בהכנות, בתגובת התושבים המקומיים לעניין, ובדרכים בהן הרוח ההיפית שמשתלטת על העיירה משפיעה על אליוט, על הוריו ועל חבריו.

יש משהו בסגנון של הסרט הזה שקצת מזכיר את סגנונו המשוטט של רוברט אלטמן. הכל נצפה דרך עיניו של אליוט, אבל הפוקוס מוקרב על מזבח הספונטניות האסוציאטיבית (שבמקרה הזה תוסרטה בידי ג'יימס שיימוס, הפרטנר הקבוע של לי, בהתבסס על ספרו האוטוביוגרפי של טייבר). בלא מעט מקרים, ההחלטה לזרום מולידה תוצאות מרנינות, ובעיקר נכון הדבר בסיקוונס ארוך ומשגע שבמהלכו גיבורנו מובל על גבי אופנוע משטרתי למתחם הפסטיבל.

תוך כדי שוטטות, הצופה גם זוכה לפגוש בגלריה מגוונת של דמויות, החל מחייל משוחרר ומעורער נפשית ששב זה עתה מוייטנאם (אמיל הירש), המשך בקבוצת תיאטרון אקספרמנטלית וחובבת התפשטויות שגרה באסם, וכלה בטרנסוויסטייט בלונדיני שנשכר לאבטח את המקום (לייב שרייבר). ואלה סתם כמה דוגמאות מייצגות.

ב"סופת קרח", הסרט הקודם של לי שריכז את מבטו בסיקסטיז, הוא בחר לעסוק בהתפכחות הכואבת מהאשליות של העשור ההוא, כפי שהיא נחווית בידי קהילה בורגנית בפרברים. כאן לי ממקם את עצמו בדיוק על קצהו השני של הגל. ההרמוניה של היקום אבסולוטית, הכל אפשרי, והאסיד הזה גורם לעולם להיראות כמו דבש שניגר מלשונה של קרן שמש. לי באופן אישי לא הייתה שום בעיה עם כל הפוזיטיביות הזאת. להפך. לא רק שהגוד וייבז של הסרט הצליחו לחלחל לעצמותיי, אלא שגם מצאתי את עצמי משועשע מהמסע. בנוסף, תצוגת המשחק ההיסטרית של סטאונטון (הזכורה מ"וירה דרייק") וגודמן - שני השחקנים הבריטיים שמגלמים את הוריו של אליוט – פשוט מדהימה. מזמן לא נהניתי כל כך מהומור יהודי סטריאוטיפי.

אין ספק ש"לקחת את וודסטוק" אינו סרט חשוב, או עמוק, או מאוזן, או אמין, ואין ספק שאם הוא היה קצר ברבע שעה כולם היו יוצאים מורווחים. אבל קשה להתכחש לקסמיו האוטופיים ולתחושת הנועם שהוא משרה. בסיכומו של עניין, הסרט הזה הוא קצת כמו סרט זומבים. רק שבמקום זומבים שפולשים לעיירה, יש היפים. ובמקום להרוג את התושבים המקומיים, הם שוטפים אותם באהבה ובחופש. זה נשמע צ'יזי, אני יודע. זה באמת צ'יזי. בטירוף אפילו. אבל זה גם יפה. לפעמים לא צריך יותר מזה.