"עיריית עכו לא יודעת מה מחכה לה"

בתי הקברות לתיאטרון מלאים בהצגות שניסו לטפל בסכסוך היהודי-ערבי עם השחקנים הראשיים בסכסוך – כלומר יהודים וערבים. כשההצגה שלך גם עוסקת בנושא הנפיץ הזה ועוד מיועדת לפסטיבל עכו שנה אחרי המהומות שהביאו לביטולו – כל הדרכים לאותו בית קברות מתקצרות בהרבה. אבל יוצר התיאטרון יואב ברתל והכוריאוגרפית אביגיל רובין לא וויתרו, פעמיים. בפעם הראשונה בפסטיבל עכו 2008, שם הציגו בני הזוג מחוץ לתחרות את "חומוס, צ'יפס, סלט", הצגה שהצליחה לעורר זעם בקרב הנהלת הפסטיבל; ובפעם השנייה כשיצרו את "חוויה מתקנת", הצגה שעוסקת באירועי אותו פסטיבל עגום באופן נוקב, שלמרבה הפלא תוצג בתחרות עצמה.

"הרעיון שלנו פותח במשך שנה והוא עוסק בסיטואציה בדיונית, שבה עירית עכו עוצרת אנשים שעלולים להפריע למהלך הפסטיבל השנה", מספר ברתל. "את העצירים, יהודים וערבים זורקים לתא מעצר, ועל כל כמה מהם מביאים קואצ'ר שיגרום להם להבין שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד – אם לא במוח, אז בכוח. הקואצ'ר הראשי, שמרכז את כל העסק, מחליט לקחת את הנושא צעד קדימה ולקיים את אחד האימונים עם שישה אסירים ערבים וישראלים, מול הקהל בפסטיבל עכו, בלייב. רצינו בעצם לשאול מה יקרה לתיאטרון אם הוא ילך אחרי הריאליטי - בלי במאי, מחזאי ושחקנים. פשוט קרב גלדיאטורים על הבמה, שידבר על הנושאים הקשים שיש בעיר הזו".

"אם להיות סופר כנה, אז אומר שהנושא של ערביי ישראל לא העסיק אותי יותר מדי בעבר. נושא הפלסטינים כן הטריד אותי ואז גילינו דרך פסטיבל עכו את המצב האבסורדי של ערביי עכו וגם של יהודי עכו, חשוב לומר. שולחים את האנשים עם ההכנסה הכי נמוכה ומצפים מהם לחיות בדו קיום, אותו מושג לעוס ודוחה. שמים את כל הנרמסים ביחד והדבר הזה מעצבן אותנו".

"עיריית עכו עוד לא יודעת מה מחכה לה".

נראה שבליבו, ברתל מקווה לשיח ציבורי ער, אולי אפילו זועם, סביב היצירה עליה הוא ואשתו שמו את יהבם בשנה האחרונה, עם כל הקשיים הכרוכים בהפקת הצגה שכזו. כך למשל, הם לא זכו לתמיכה ממרכזים וקרנות שיכולים לסייע להצגות מהזן הזה. "ניסינו ללכת לכל מיני ארגונים כאלו", מספר ברתל, "והתאיישנו די מהר. גילינו שלמרכז פרס לשלום למשל, יש בעיה עם פלסטינים בלבד. ערביי ישראל לא מעניינים אותו. למרבה הפלא, מפעל הפיס המשיך להתעניין אחרי 'חומוס, צ'יפס, סלט' ותמך בנו גם הפעם".

אבל הקשיים המרכזיים של "חוויה מתקנת" היו אצל משתתפי ההצגה, קבוצת השחקנים היהודית-ערבית שעבדה על מופע מלא חומרי נפץ תרבותיים שיוצג באזור שיכול לבעור בשניות. "ההכנות היו מלאות משברים, עם כל השחקנים ביחד וכל אחד מהם לחוד", מספר ברתל. "השחקן יואב יפת למשל, הוא חייל מג"ב לשעבר, שזה סיפור בפני עצמו. לצדו, יש את השחקן ואסים חיר, שהוא דרוזי המגדיר את עצמו כדרוזי לשעבר וכעת הוא פלסטיני. חצי מהמשפחה שלו נהרגו בשירות בצבא והחצי השני על ידי הצבא. כשהוא שמע שיואב במג"ב, היה מאד קשה להמשיך".

"בהחלט היה קשה, אפילו באופן מאכזב, כי בפעם הקודמת ניגחנו את השמאל הצבוע, מי שכיף לנגח. השנה, כשכבר היינו במחזה רציני, נתנו קול שמבקר קצת את הציבור הערבי והיו לנו רגעים לא קלים ולהפך, כשביקשנו משחקן יהודי להיחשף כאדם מובטל, למשל. זה לא כל כך פשוט. ככה זה כנראה באזור הזה".

"כן, שלא להזכיר את זה שאביגיל בחודש התשיעי להריונה ואמורה ללדת יום אחרי הפסטיבל. המשמעות היא פרצי בכי בלי שום קשר לכלום".

ב-3 באוקטובר תעלה ההצגה לראשונה בפסטיבל עכו וברתל מתקשה לחכות עד לרגע שבו המסך יעלה והניסוי האנושי שלו יכה בפרצופם של הצופים. בימים שבהם המשטרה מעלה כוננות לקראת הפסטיבל, מחשש למהומות, ההצגה של ברתל נמצאת על החבל הדק שבין הצלחה ודיון ציבורי לבין כישלון שייעלם שוב, באבק הסכסוך. "יש שלוש אפשרויות", הוא אומר. "זה יכול לצאת פלופ לא נורמלי, אבל אז לפחות ניסינו. האפשרות השנייה והמזעזעת לא פחות היא שזה יהיה בינוני ואז ננסה לשכוח מזה. האפשרות השלישית היא שזה יהיה טוב ומעלה. כשזה יקרה, אני לא אומר שכולם יהפכו לאוהבי מיעוטים, אבל האווירה של הדיאלוג לא פחות חשובה. אם זה ישפיע על האווירה ברחוב זה הישג ענק".

"אנחנו נערכים לאפשרות הזו. אם זה יקרה – אני מקווה שנוכל למצוא את הסיטואציה פעם אחת לפחות, בעכו, כי אין טעם להציג את ההצגה הזו שלא לפחות פעם אחת במקום בו היא מתרחשת. אבל אני באמת מאמין שאם זה יקרה גם השנה, יהיו מספיק אנשים שיזרקו אבנים על זורקי האבנים".