את Mum אהבתי בעיקר בתחילת דרכם. שני האלבומים הראשונים שלהם - ובעיקר "Finally We Are No One" - הם יצירות מופת קסומות ומלטפות, שאי אפשר שלא לאהוב. זה קרה בתחילת העשור. אלקטרוניקה עדינה, ילדותית, ניסיונית ומאוד מלודית היתה בכל מקום, ו-Mum היו הכי טובים בביזנס. מאז, הלהקה האיסלנדית הזו עברה תהפוכות דרסטיות כמעט כמו המדינה פושטת הרגל שלהם. התאומות קריסטין וגויה ואלטיסדוטיר, שהיו מזוהות עם Mum אפילו יותר מקרחונים, עזבו את הלהקה; האלקטרוניקה שלהם, שהפכה ללא אופנתית במיוחד, פינתה את דרכה לכלים חיים, אקוסטיקה, אווירת פולק, טבע והתכתבות עם התקופות השונות של אנימל קולקטיב; הזמרת שעברה לחזית הבמה, הילדור גוונאטודיר, התרחקה מהחולמניות והתקרבה למכושפות. הלהקה הפכה למשהו אחר לגמרי.
בהופעה שכחתי מעט את התקופה האחרונה של Mum. יותר נכון, עשיתי כל שביכולתי בכדי לחשוב שמה שאשמע זה את השירים המוכרים שפעם אהבתי כל כך. כשראיתי שעל הבמה אין לפטופ, אלא המון נגנים וכלים חיים, עלה החשש מהשיעמום שמביאה עמה הופעה של מוזיקה שקטה וחוויתית, שמנוגנת ברצינות יתרה, אקדמית כמעט. אבל Mum הצליחו להתגבר על המצופה, בעיקר בזכות הרפרטואר האיכותי שלהם, שמייצר בכל זאת משהו שונה ומרגש ומקסים באמת.
החיסרון היחיד בהופעה היה החלל הסגור של הבארבי. זו לא טענת הסאונד הישנה וחסרת הבסיס. הסאונד נשמע מצוין. אבל המוזיקה של Mum היא מוזיקה של חופש, מוזיקה שצריך לשמוע בחלל הפתוח, גם אם אתה לא היפי. נכון, הקהל שהגיע היה חם - ממש כמו בכל הופעת אינדי מקומית - נרגש, מחובר ומוסיף המון, אבל אזור ירוק ואוורירי יותר היה יכול להיות המרכיב האחד שהיה הופך את החוויה למשהו שהוא הרבה יותר מרשים מרק מוזיקה טובה.
והמוזיקה היתה טובה. הלהקה ניגנה ביחד במקצוענות מרשימה, ידעה מתי להרגיע ומתי להכניס תופים קצביים ואיך להשפיע על כל הנוכחים. הקול של גוונאטודיר, שלרוב שרה באיסלנדית ולעיתים סתם מקשקשת ג'יבריש, השתלב בשלמות והרים את הקהל הרבה יותר מדי פעמים. קשה לעשות את מה שהם עשו עם מוזיקה אקוסטית שכזו, אך Mum, ביחד עם הסאונד הטהור שדאג להבליט כל צליל וצליל, הצליחו לדלג על המכשולים, ולהפוך את כולנו ליצורים עדינים וחסרי דאגות.
