"מבפנים אני די מאצ'ו"

אדם גרין, שמגיע להופעה בישראל ב-12 באוקטובר בבארבי בתל אביב, היה אלכוהוליסט, לעתים גם מסומם, זמר אינדי בפאבים, חלק מפס הקול המצליח של "ג'ונו". אבל לא אחד מפרטי הטריוויה האלו מעניינים כמו העובדה שסבתא רבא שלו, פליס באוור, היתה מאורסת ללא פחות מפרנץ קפקא. "סיפרו לי שהם חיבבו אחד את השני", הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות. "אין לי מושג למה הוא עזב אותה. כנראה נמאס לו לשכב איתה או משהו, השתעמם ממנה. זה יכול לקרות לגברים. אבל אתה יודע מה מצחיק? היא סוג של רפרנס ל'המשפט'. תחשוב על זה! סבא שלי זה כנראה השופט של יוזף ק'".

"למה אתה היית דמות כלשהי שם שאתה יודע? תחשוב על זה, המשפחה שלי נמצאת באחד הרומנים הגדולים בהיסטוריה".

"זה נכון. לוקחים אותי לכל מיני מקומות באירופה שהוא ביקר בהם ואומרים לי 'כאן הוא שתה ככה וכאן הוא שתה ככה'. אבל אני לא מתרגש כי אני לא אדם סנטימנטלי. מבפנים אני די מאצ'ו. יש רק דבר אחד שאני לא מבין לגבי קפקא וסופרים".

"למה לעזאזל הם כותבים ומשאירים דברים במגירה? כאילו, אני משחרר מלא אלבומים יחסית, עם הרבה שירים ואני עובד ממש קשה ואני עדיין חושב שאני איטי ורשלן. מה יש לך לעשות כל היום אם אתה לא מוציא את מה שאתה כותב החוצה?

"ועדיין, יש לך מספיק זמן להוציא דברים, כבר כתבת אותם הרי. אני, אם אני יושב בלי לזוז כמה שעות אני יכול לחשוב שאני חולה בנפש".

אחרי עוד כמה דקות על תרופות ("אני לוקח מלא תרופות. לא נוגע בסמים. רק תרופות"), גרין, שנמצא בעיירה Hall באנגליה לקראת הופעה מופתע שמזהים אותו ברחוב. "יו! הם זיהו אותי! תודה חבר, אני אראה אותך בהופעה", צועק גרין לעבר המזהה. "אתה חושב שגם בישראל יזהו אותי ככה?"

"מן, למה אתה מנסה לבאס אותי? אולי אני סטאר אצלכם, כמו גידי גוב?"

"גדלתי עם זה. לא אני צוחק, אף אחד לא גדל עם החרא הזה. היה לי נגן בשם עמי שמש, הוא אחלה נגן קלידים. הוא אמנם חושב שהוא חכם יותר מכולם, אבל לנגן הוא יודע. בקיצור שמעתי שגוב הוא כוכב די גדול, אם לנון ומקרטני הם יותר מדי אר אנ' בי בשבילכם. אבל אתה יודע מה מצחיק? כל הישראלים שאני מכיר מקשיבים לרגאיי. אפילו שרובכם לבנים. לא יכול להבין את זה".

גרין (28) מגיע לישראל אחרי חברות בהרכב האינדי האהוב המולדי פיצ'ז (עם קימיה דוסון) וחמישה אלבומי אינדי שמיתגו אותו בתור גיבור ה'אנטי-פולק', יחד עם אמנים כמו ג'פרי לואיס ודיאן קלאק, שניים מהאמנים האהובים על גרין בז'אנר, שנוסד על שם מועדון ניו יורקי שפשוט שנא את מועדון הפולק המצליח ממולו. "אני כבר לא שייך לשם ממש", אומר גרין. "שנים שלא הייתי שם. למעשה, חוץ מלהופיע שם, אין ממש קשר לסטייל. גם חבר'ה מהיה יה יה'ז נתנו שם הופעות אקוסטיות ופול בנקס הופיע שם עם אקוסטית. אפילו אז הוא היה כל כך מדוכא".

"אחת הסיבות שאני נהנה להיות בסיבוב הופעות היא שאני רחוק מניו יורק. יש לי וייבים רעים עם העיר, פיתחתי גישה שלילית אליה. הרגשתי שאני חי שם כמו ב"לקום אתמול בבוקר" עם ביל מוריי, כאילו כל יום אני חי את היום הקודם. שתיתי שם באופן די כבד וההורים שלי שנאו אותי. זה נורא שאמא שלך שונאת אותך".

"יום כן, יום לא. היום זה היום החופשי שלי".

"נעים להיזכר אחרי שמונה שנים שיש לך אוהדים. זה נתן לי קצת כסף, ובזבזתי אותו די מהר. לרוב על עורכי דין ולא, אני לא רוצה ממש לדבר על למה הייתי צריך עורכי דין".

"אני מסוג האנשים שכולם רוצים להזמין לצהריים, אבל לא ממש עושים מזה כסף. אנשים מזמינים אותי לאכול ואומרים שאני נורא מגניב וגרובי, אבל אני לא חושב שיש למישהו ציפיות מסחריות ממני וזה מצוין. ככה אני יכול להתמקד בתחביב החדש שלי – אמנות חזותית".

"אני לא באמת קומיקאי, אני לא מסתכל על עצמי ככזה. לפעמים בא איזה מישהו ואומר לי 'היי אדם, היית מצחיק יותר פעם' ואני אומר לו 'לך תזדיין! מי אמר לך שאני לא מצחיק יותר?'. גם לאמא שלי אמרתי את זה פעם".

"אבא שלי הוא אדם מאד קפדן. הוא הכריח אותי ללבוש חליפות, למען השם!"

השיחה שהתחילה עם סבתא רבה ומסתיימת ביחסו המורכב, בלשון המעטה, של גרין להוריו מסמלת את הקפיצות הקיצוניות שגרין נאלץ לעשות בין ילד לאדם מבוגר ששורד בתעשיית מוזיקה מורכבת וקשה. הוא צוחק כי הוא חייב להצליח להתראיין, הוא חייב להצליח להתראיין כי ככה משחקים את המשחק. במיניבוס של הטור, עם הלהקה שלו, הוא מספר שהם רואים רק קומדיות שהוא לא צריך להבין יותר מדי. "ככה אני משלים פערים עם הז'אנר. הספקתי לראות עכשיו את 'אל תתעסק עם הזוהאן' ואת 'אכזריות בלתי נסבלת'. אבל אני הכי נהנה לצפות בסרטים בהקרנת הבכורה שלהם, להיות הראשון שרואה אותם".

"איכס, לא! אם מישהו היה אומר לי שמחר בבוקר אני מבקר סרטים אני קופץ מהחלון".

"נשיא ארצות הברית, ברור. חרא עבודה. אל תצביעו לי, תעשו לי טובה".