אמא ואבא של הדוקו

איריס רובין יצרה דוקומנטרי על ההורים שלה, אבל החליטה שבסרט הזה אין לה מקום. מחר היא תתחרה עם הסרט "אסמר" בפסטיבל חיפה, היום היא נותנת לנו הצצה אל מאחורי הקלעים

עינב שיף

לא מעט יוצרים דוקומנטריים ניסו לעסוק דרך הקולנוע בהוריהם. חלק מהם הלכו על קו רגשי עדין (אורנה בן דור למשל, ב"אמא תגידי"), שבו האיש שמאחורי המצלמה מפנה אצבע מאשימה או מחבקת והופך עצמו לחלק בלתי נפרד מהסרט. חלקם (רגב קונטס למשל בסרט המצוין "החברה הכי גרועה בעולם"), פנו להומור המשפחתי הפנימי. איריס רובין, במאית הסרט "אסמר" ("שחרחר", בתרגום מערבית), המתחרה בימים אלו בתחרות הסרטים הדוקומנטריים בפסטיבל חיפה בחרה לעסוק ביחסיהם הלא שגרתיים של הוריה בצורה מרעננת למדי.

רחמים הוא עולה חדש מעיראק ונוגה, אשתו הישראלית, התחתנו על אפם ועל חמתם של הורי הכלה וחוו יחדיו את שבר החיים בעולם האמיתי של באר שבע, על קשיי ההשתלבות של רחמים במנטליות הישראלית לעומת הישראליות הדומיננטית של נוגה ועל חוסר היציבות המקצועית של רחמים כקבלן לעומת התשוקה לעוגן ולבית של נוגה. מול אלו, עומדת רובין כמתעדת מושלמת, ללא טיפת ביקורת או שיפוט כלפי אף אחד מהצדדים. בחירה לגיטימית של במאית, שהיא במקרה גם בתם של רחמים ונוגה, כלומר חיה וחוותה בגוף ראשון את היחסים האלו, ובכל זאת – שותקת. "בהתחלה היה ניסיון שכן אכנס לסרט", מספרת רובין לוואלה! תרבות, "אבל בתהליך עצמו הבנתי שזה לא נכון, שזה לא הסיפור שלי וכל התערבות שלי רק מורידה מהכוח של הסיפור שלהם. אני אמנם הבת שלהם, אבל הסרט הוא לא על היחסים שלי מול אמא שלי או אבא שלי. הרגשתי שזו הפרעה".

במחיר מוזל

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה

קשה להפריד אמוציות במקרים כאלו. איך התמודדת עם השתיקה שלך?

"הרגשתי נורא טבעית. דווקא כשניסיתי להכניס את עצמי הרגשתי מאולצת. בצורה שבה הסרט יצא, הרגשתי שאני באה ונותנת מקום לסיפור שלא סופר עדיין בצורה הזו. כשאני מדברת עם ההורים שלי על החלומות שלהם ועל הסיבה שאבא שלי לא מסתדר כאן, הרגשתי משהו מאד ראשוני. לא הרגשתי שאני הבת שלהם ששואלת את השאלות האלו".

משהחליטה רובין להיות המתעדת המוחלטת, נשארו הוריה, שחקנים לא טבעיים ולא מוחצנים, מול המצלמה, שמגלים דרך העדשה מדיום חדש לבטא בו סיפור אישי מרגש שמכניס משמעות בביטוי כמו "אהבה קשה" וגם בתוך הגילוי הזה, היו הבדלים רבים בין בני הזוג. "לאמא שלי קשה יותר להצטלם", מספרת רובין, "כי היא בן אדם הרבה יותר סגור ופחות מוחצן. כשהיא כן התחילה לדבר, הופתעתי לטובה, כי הרגשתי שאני נותנת לה מקום להוציא. לאבא שלי היה יותר קשה בגלל הכבוד שלו, זה לא פשוט לגבר כמוהו לחשוף את החולשות שלו".

מצד שני, בסצנה דרמטית, קשה, כמו למשל כשאביך מגיע לבית החולים לאחר כישלון של פרויקט, הוא נפתח והופך רגיש מאד.

"אבא שלי נורא התגלה בסרט הזה. תמיד ידענו שהוא מאד רגשי במצבים הקשים ובמצבים הטובים שלו הוא לא אוהב לדבר על הבעיות, אבל לא ידענו, לא אני ולא אח שלי, את הכוח שיש לו להוציא את הדברים ולדבר עליהם בצורה כזו. בסרט אנחנו רואים אותם בפעם הראשונה בצורה הזו. זה היה מפתיע".

התאכזבת שרק מול המצלמה הם פתרו את חידת חייהם?

"אני חושבת שזה לא היה קשור אליהם או למצלמה, אלא דווקא אליי. בגלל שאני הלכתי ועזבתי את באר שבע וחייתי חיים אחרים, אז לי עצמי לא היה מקום לתת להם להיחשף. ברגע שפתחתי את המקום הזה, הדלת הייתה פתוחה. זה לא שאני רואה את הסרט והדברים מפתיעים אותי. כיוונתי את הסרט למקומות האלו שהיה חשוב לי שייראו. זה סוג של משהו שלי, שאני עברתי עם עצמי".

מה גילית בסרט על הורייך שלא ידעת קודם?

"זה העניין הזה של להבין את הדור של ההורים שלי בצורה הכי גולמית שיש, במובן של לא לבוא ולהאשים. פתאום קלטתי שכשאני נולדתי, אבא שלי היה רק 4 שנים בארץ. לא הפנמתי עד הסוף את העובדה שאבא שלי החזק, היה בעצם עולה חדש".

מצד שני, אין בסרט האשמות כנגד המדינה. לא ביחסה לעולים חדשים מהמזרח, לא ביחסה לערבים, שהם הפועלים של אביך.

ידעתי שעניין הם-נגד-המדינה יהיה בקטן. לאבא שלי מאד קשה עם ישראליות ועם כל מה שקורה פה, הוא יותר מוצא את מקומו בין הפועלים הערבים שלו ודברים שקשורים לתרבות הערבית. אבל אמא שלי, שנורא רצתה להשתייך לישראליות ואהבה את ההווי הזה – בגללה לא גדלתי בבית של האשמות נגד המדינה. אלו דברים שאני, עם השנים, הבנתי יותר והבאתי לתוך הבית. בעיני אבא שלי תמיד יהיה פה נטע זר, אבל זה לא יהיה במילים. זה לא משהו שאמרנו, אלא הרגשנו בלי מילים. מאמא שלי אף פעם לא שמעתי משפטים שהם אנטי-מדינה. אמא שלי רק רצתה לסדר את אבא שלי".

מאחורי רובין זכייה בפרס וולג'ין ב-1998 לסרט התעודה הטוב ביותר, "מחבואים", וסרטים מדוברים כמו "שעשני אישה" ו"רקאסה", אודות תרבות רקדניות הבטן. למרות כל הניסיון והידע, רובין מודה שלא היה סרט שהתקשתה לצלם כמו זה. "לפחות 3-4 פעמים במהלך הסרט רציתי להחזיר את הכסף ולעצור הכל", היא מספרת. "במהלך הצילומים של אבי בבית החולים, שהיו קשים מאד, חשבתי שזהו, אני לא ממשיכה. אפילו בסצנה שבה אבא שלי חוגג עם הפועלים שלו, שהם כמו משפחה, הרגשתי נורא כי ראיתי שגם שם, לידם, הוא לא שייך."

אבל המשכת.

"הרגשתי שהסיפור הזה יושב אצלי כל כך הרבה שנים ואני חייבת לסגור איזשהו מעגל ואם לא הייתי מסיימת את הסרט, הייתי מרגישה שזה פשוט לא נכון".

רחמים רובין מרגיש טוב עכשיו, לדברי בתו. "הוא נופל וקם כל הזמן, אבל מצבו הרבה יותר טוב מבית החולים. המדהים הוא שמכל ההכנה של הסרט צברתי המון חומרים דווקא על נשות המשפחה, שאוצרות בתוכן הרבה סיפורים, נשים חזקות, מספיק בשביל סרט עלילתי. אני באמת חושבת על זה".

מי ישחק שם את אבא שלך?

"אני באמת לא מצליחה לחשוב על דמות כזו".

"אסמר" (בימוי: איריס רובין, עריכה: ז'ואל אלכסיס, צילום: אורי אקרמן, מפיק: סילבן ביגלאייזן) יוקרן בפסטיבל חיפה ב-6 באוקטובר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully