הרווח בין הגבר לחולצה

הצלמת יוליה מרקמן פרסמה לפני כשנה מודעה תמימה במקומון תל אביבי: "צלמת מחפשת אנשים שמוכנים להצטלם (לא בשכר)". העונים למודעה התבקשו למסור אך ורק את שמם ואת מקום מגוריהם. עשרות אנשים נענו לפנייה, מרביתם גברים תל אביבים בשנות ה-30 לחייהם. מרקמן הגיעה לביתם הפרטי עם עגלת סבתא עמוסה בציוד צילום ויצאה עם פסיפס של דימויים פגיעים, חשופים וגלויי לב של גברים שבאומץ – ואולי אף בייאוש – חושפים את ערוותם ברבים.

אלא שמה שמייחד את צילומיה של מרקמן, שמוצגים השבוע בהאנגר 2 בנמל יפו במסגרת תערוכה שעורך המרכז האקדמי ויצו חיפה לבוגריו, הוא לא רק העירום שנחשף בהם אלא העובדה שאיש מהמצולמים לא התבקש על ידה להתפשט. הם פשוט עשו זאת מעצמם.

"לפני שהגעתי אליהם הביתה לא ידעתי עליהם כלום," מספרת מרקמן בשיחה עם וואלה! תרבות. "היינו מנהלים שיחה קצרה, בה דיברנו על הרצונות שלהם להצטלם ועל מה הם מצפים או רוצים שיקרה. אני הסברתי להם שאני מצלמת לפרויקט שיוצג במקומות ציבוריים, ואז התחלנו לעבוד".

מרקמן התייצבה בבתיהם של לא פחות מ-30 מצולמים וטוענת בתוקף כי לרגע לא פחדה מפניהם. "אני יודעת שזה יכול להיות מסוכן, אבל כשהתקשרו אלי הפעלתי שיקולים משלי כדי לסנן. לא הלכתי לכל מי שהתקשר, אבל לא סיננתי אנשים על סמך דבר אחר מלבד האינטואיציה שלי."

גבר אחד, שמאוד רצה להצטלם אך משהו מנע ממנו לקיים את המפגש בביתו, אפילו הסכים לשכור חדר במלון קטן מעל תחנת דלק בדרום העיר לצורך הצילומים. "לפני שנכנסנו לחדר, ישבתי איתו שעה בחוץ ודיברנו", אומרת מרקמן, שחזותה העדינה והמזרח אירופאית רק מדגישה את גודל תעוזתה. "אני מאד סומכת על האינסטינקטים שלי. אני מאמינה שאם הייתי מפחדת או מרגישה מאוימת בכל צורה שהיא, לא הייתי נכנסת".

אבל מרקמן מאסה כבר בתגובות לסיפור שלה מאחורי הצילומים במקום לצילומים עצמם. "אחת השאלות שהעסיקו אותי במהלך כל הפרויקט", היא מסבירה, "היא מדוע הם מסכימים להצטלם? והמסקנה הנוכחית שלי היא שזו בדידות. זה לא קשור למצב משפחתי או סוציו אקונומי, אבל זה כן קשור לרצון של אנשים שיראו אותם, שירגישו שהם קיימים. בסופו של דבר יצא שרוב האנשים שצילמתי היו מנותקים במובן זה או אחר. לא היה להם מחשב בבית, וסביר להניח שזו אחת הסיבות שהם בכלל ראו את המודעה במקומון. גם המפגש בינינו היה מנותק."

ואכן, אווירה מורבידית שורה על החדרים השונים והנופים העירוניים שמשתקפים מעדשתה של מרקמן. תל אביב של צילומיה היא תל אביב של בדידות איומה, אותה בדידות שלדעתה של הצלמת גם עומדת מאחורי הרצון של המצולמים להצטלם בצורה כה חשופה. המבטים שלהם לעיתים מוסטים, לעיתים מוסתרים על ידי יד מגוננת, בעוד גופם העירום מונח על מיטה מסודרת או בכורסא ישנה. עובדת היותם זרים מובלטת והופכת לעניין המרכזי, ורגעים נסתרים של שתיקה, מבוכה וניתוק – גם של הגברים עצמם וגם של הסיטואציה – מקבלים לפתע את קדמת הבמה.

לצד צילומי הגברים העירומים מוצגים גם צילומים של חיות על רקע טבע עירוני ואלה מקנים ליצירתה של מרקמן תחושה של אחדות. צילום של הכלב מכוסה בחול, למשל, משלים את אלה של הגברים העירומים: בזמן שהם חושפים את עצמם, הכלב – שלרוב נמצא עירום ברבים – דווקא מנסה לכסות את עצמו.

מרקמן מסבירה את האחדות הזו בכך שהיא מפעילה על כל מושאי הצילום שלה את אותו מבט. "אני בעצמי קצת מנותקת", אומרת מי שעלתה לארץ מאסטוניה בגיל ארבע, "ואני תמיד עם רגל אחת בחוץ ולא מרגישה שייכת לאף מקום בעולם, לא לישראל ולא לאסטוניה. נראה לי שזה מאפשר לי להסתכל מבחוץ, בלי לשפוט. אבל יותר מכל אני מנסה ללמוד - דרך הזרים ודרך האופן שבו אני מסתכלת על עליהם - משהו על עצמי".

* תערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי ויצו חיפה, ובה צילומיה של יוליה מרקמן, מוצגת בנמל יפו עד 11 באוקטובר.