בראי ההיסטוריה היהודית, מלחמת העולם השנייה מתחלקת לשניים: בצד האחד מכונת ההשמדה הנאצית ובנות בריתה; ובצד השני קורבנותיה של הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות ובעלות הברית, ששמו קץ להשמדה ההמונית. העובדה שהיו קבוצות התנגדות גרמניות שהתנגדו לנאצים ושביקשו לשים קץ למשטר של היטלר די נבלעה, ויותר מכך, גם ההקשר שבו קמו הצטייר כסוג אחר של מלחמת הישרדות.
כזה, למשל, היה "קשר ה-20 ביולי" המפורסם, שבו ניסו קצינים מהוורמאכט להתנקש בחייו של אדולף היטלר, כשרק רשלנות וטעויות טירוניות מונעות את הצלחת מבצע "ואלקירי". במשך 64 השנים שחלפו סבר רוב הציבור היהודי והישראלי, כי הפעולה נבעה ממניעים אנוכיים של הקצינים, שחששו למעמדם ורצו לקפוץ מהרכבת רגע לפני האסון שיומט עליהם. דאגה ומצפון? מבחינתו של עם שמורשת השואה מוטמעת בו בצורה כה חזקה, זה רעיון פרדוקסלי עד בלתי אפשרי. דומה שהכרזתו של מנחם בגין, שבאחד מנאומיו המשולהבים בתחילת שנות החמישים זעק "כל הגרמנים נאצים", היא קו מחשבה שדי מוסכם על רבים מאיתנו עד היום.
ההיסטוריון דני אורבך נבר במשך שש שנים בארכיונים ובמסמכים והרכיב תמונה שמאירה את המציאות באופן אחר. ב-20 ביולי השנה, בדיוק 65 שנה למלאת אותו קשר, יצא ספרו "ואלקירי", המנציח את תנועות ההתנגדות הגרמניות. אורבך ייחד את הספר למניעיהם של הקצינים וניסה להוכיח כי הם פעלו ממוטיבים אנושיים נטו, כשטובתם האישית נדחקת הצידה ואת חייהם הם מציבים על כף המאזניים למען הצלת יהודים ובשם ניקיון מצפונם. הוא גם הציג את שתי חזיתות ההתנגדות שכן חדרו ללב הקונצנזוס לאחר המלחמה ארגון הסטודנטים "השושנה הלבנה" וגיאורג אלזר, נגר שהבין מתוך חוכמת רחוב פשוטה שנאציזם זה רע, ופספס ב-12 דקות את ראשו של היטלר במרתפי הבירה של מינכן.
אורבך מביא ממצאים חדשים ומרתקים, כמו העובדה שהגנרל וילהלם קנאריס הוא זה שאחראי להברחתו המוצלחת של הרבי מלובביטש לארצות הברית, מה שגורם לאחרונה לתנועת חב"ד לבקש שהגנרל יוכר כחסיד אומות העולם. הוא גם השפיע על "יד ושם" להכיר בדוקטור הנס פון דוהנני, עוזרו של קנאריס, כחסיד אומות העולם לאחר מבצע ההברחה של 13 יהודים ב-1942. אורבך לא ניסה למצוא תשובה לשאלה כיצד נשבו מיליוני גרמנים בקסמה של מפלצת אנושית, אלא הלך לכיוון ההפוך והראה שגם בשיאו של החור השחור הזה, היו כאלה ששמרו על צלם אנוש ונחרדו מהזוועות - ודווקא בצבא, הגוף שאמור להיות הזרוע המבצעת של שאיפות הכיבוש וההרס. האצבע שלו מופנית לעבר החוקרים היהודים והישראלים, שלאורך השנים הטילו וטו גורף על האפשרות שמניעיהם של הקצינים היו טהורים ולא הונעו מתוך כוונה לרווח אישי, ובשל כך העלו נימוקים שונים שאותם הוא מפריך בממצאיו.
ממצאים אלה של אורבך אמנם מרתקים, אולם בבואנו לקרוא את "ואלקירי" אנו כבר יודעים הרי מה היו התוצאות של ניסיונות הסרק הללו, שהחלו, אגב, עוד לפני ליל הבדולח. השתלשלות האירועים מלמדת על שלומיאליות לא קטנה או, כמו במקרה של גיאורג אלזר, על חוסר מזל גדול. למעשה, נראה שהקצינים נכנסו לתפקיד וייל אי. קויוטי והיטלר היה הרואד ראנר: כל התכנונים, השרטוטים וההשקעה ירדו תמיד לטמיון ברגע האמת והצורר יצא מנצח פעם אחר פעם כדי להמשיך את מסעות הקטל. השאלה הגדולה העולה מ"ואלקירי" היא איך לעזאזל הצליחו חיילים אלה להגיע לדרגים כה בכירים ולבצע טעויות כל כך טירוניות. בשל כך, הכוכבית שהוצמדה קודם למניעיהם עברה ליכולת הביצוע, אבל עדיין נשארה בסביבה.
"ואלקירי", דני אורבך // ידיעות ספרים
המרגלים שתקעו אותי
ומכאן, לשרשרת מחדלים אחרת, שהחלה לאחר תום מלחמת העולם השנייה ונולדה יחד עם המלחמה הקרה. אקסיומה ידועה היא, שתוצאותיה של מלחמה תלויות בראש ובראשונה בעבודת המודיעין שנעשתה בשטח. במשך קרוב לשני עשורים עקב העיתונאי זוכה פרס הפוליצר טים ויינר אחרי פעולות ה-CIA, אסף עשרות עדויות ומאות מסמכים והרכיב את התמונה העגומה של סוכנות הביון האמריקאית. המסקנה שלו די פשוטה: רק אלוהים יודע איך מצליחה ארצות הברית להישאר המעצמה הגדולה בעולם עם ריגול קלוקל שכזה.
ויינר פרסם את הספר, שתורגם לאחרונה מאנגלית על ידי דפנה לוי, ב-2007, כשהאמריקאים היו שקועים עמוק בבוץ העירקי. כמו כל פעולה כמעט בעבר, גם הכניסה לעירק נבעה מגחמות ומאינטריגות של סוכני הביון ויותר מווישפול ת'ינקינג מאשר התבססות על מידע מדויק. למעשה, ויינר כמעט מזכה את ג'ורג' וו. בוש מאשמה הן מאירועי ה-11 בספטמבר והן מהפלישה לעירק, שנבעה רק מכך שבוש בחר להאמין באופן אוטומטי ל-CIA, מה שלא עשו קלינטון, רייגן, ניקסון (שהיה אויבו הגדול ביותר של הארגון) ואפילו ג'ורג' בוש האב, בעברו ראש הסוכנות.
"מורשת של אפר", ביטוי קלון שהעניק הנשיא דוייט אייזנהאואר, הוא ספר שכולו כתב אישום כלפי ה-CIA. הוא פותח מחדש את הפצעים המצולקים של האמריקאים, כמו מלחמות קוריאה ו-ווייטנאם, רצח קנדי, המרדף העקר אחרי פידל קסטרו, עליית משטרים טוטאליטריים ורצחניים באפריקה ובדרום אמריקה ונקמת המוג'הידין באפגניסטן במדינה שסיפקה להם תחמושת למלחמה בסובייטים. ג'ון מקמהון, שהיה סגן סוכנות הביון, אף שם בראיון עם ויינר את האצבע על הבעיה (עמ' 328): "בפעולה חסויה צריך תמיד לחשוב על סוף המשחק לפני שמתחילים אותו, ולא תמיד אנחנו עושים את זה".
נקודות הציון העגומות ומחדליו של הארגון (שמעולם לא נחשב למוערך כמו הק.ג.ב., השטאזי או המוסד) היו רבות, אבל כשקוראים את הספר, צריך להתייחס אליו בחשדנות בשל האג'נדה שבה נגוע ויינר. לכל אורך הספר יש תחושה שכמו במקרה בוש ועירק, הוא מנקה את הנשיאים ומפיל הכל על ה-CIA. קצת פשטני לקבוע שטרומן לא ידע על פעילויות הארגון בצפון קוריאה במהלכים שהובילו למלחמה, כמו שמאוד פשטני להעניק לבוש אליבי למגה-פיגוע של ה-11 בספטמבר בתואנה שהוא שאל את השאלות ולא קיבל תשובות.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעבודה המדוקדקת שעשה ויינר, מהשאלות שהוא מעלה (שחלקן, כמו עוצמת הקשר בין לי הארווי אוסוולד לסובייטים, עדיין לא נפתרו) ומהחקירה הצולבת שערך לסוכנות שאמורה להיות הבסיס למדינה החזקה ביותר בעולם. הוא גם נוגע מספר פעמים בקשר הבלתי נמנע בין ישראל לארצות הברית, שלא תמיד היה בריא לאמריקאים. לאחר שמרגלים ישראלים מסרו את תוכנו של נאום סודי של כרושצ'וב, בו לכלך על סטאלין, כותב ויינר (עמ' 122): "הערוץ הזה סיפק לסוכנות חלק גדול מהמידע המודיעיני שלה על העולם הערבי, אבל היה לזה מחיר: תלות אמריקאית הולכת וגדלה בישראל בכל הנוגע להסברת אירועים במזרח התיכון. נקודת המבט הישראלית השפיעה על התפיסות האמריקאיות בעשורים שלאחר מכן".
"מורשת של אפר" הוא ספר ארוך (489 עמודים כולל הערות) שחושף את סוכנות הביון האמריקאית במערומיה. לא תמיד מעניין, קצת נגוע בדעות קדומות, אבל בהחלט מעורר מחשבה.