הדיבור הזה על "להתמסחר" לא מובן לי. שונא את המילה הזאת. אף פעם בעצם לא הבנתי מה רע בלהתמסחר, לעשות כסף מעצמך וממה שאתה רוצה לעשות עם החיים שלך. יש כאלו שלוקחים את הבחירות שלהם בידיים ומסמנים את הגבולות ויש את אלו שהתברכו בזוג רגלי איילה זריזות וסתגלנות של זיקית ומדלגים בעזרתם בין אתוס לאתוס ולא נשארים אף פעם במקום אחד שמא מעט הכישרון שלהם יתגלה במלוא ערוותו ויותיר אותם נטועים במקום עם מבטים של "תעזרו לי" בעניים. בעוד שהראשונים מכוונים למסלול הארוך וכפוף הגב של ההתמסחרות, האחרונים מסיימים אותו צעירים ויפים, אך ברי החלפה.
מתיסיהו נחשד כנציג יהודי בוער מאמונה של הסוג הראשון. אאוטסיידר, דוס לבן בעולם שחור של ראסטות כשהגטו והאמונה בג'ה המקורי (היי, אנחנו המצאנו) חיברה אותו בלהט וחיפתה על בוסריות מסוימת בהגשה. מה עוד שמספרים עליו כי בהופעות הבחור ממש שורף. באמריקה הוא התפוצץ. גם כאן בארץ, מיותר לציין, האיש מצא מקום בלבם של אנשים הרבה יותר ציניים ממעוז צורו - הכיפות הסרוגות וחבורות הולכות וגדלות של בנות עקיבא חולמניות שמפחדות לחשוב מה יעשו לו במהלך אותן 7 דקות בגן עדן. מתיסיהו נתן עבודה, קרע את התחת בסיבובים, הקוריוז החל לקבל תהודה והפך לגימיק, ומשם בעזרת עבודה קשה וניהול נכון גם הדרך ללהיט קצרה מכפי שחושבים. ואז סוני קנו אותו בים כסף וכל מיני טהרנים עם ראסטות רופפות החלו לפלבל בעיניים ולחרוץ את דנו במשפט שממנו אי אפשר לחזור - יא אללה איך הוא התמסחר. אז זהו, הוא לא. והתקליט החדש שלו, "Light" מראה בדיוק מאיזה חומר קורץ הבחור.
אלבום הפופ המהוקצע הזה מייצג נאמנה את המושג החמקמק שסוני עדיין מציגים לנו כמתיסיהו. זה כבר לא דוס המחמד שצועק אוי ווי עם על הוייב הנכון, אלא בחור די חתיך האמת, שעף נמוך מעל מישורי פופ שכולו הפקה ומעט מאוד מוזיקה מבערת במנועיו. משותפים לשני הצדדים הם זקנו שעלול להיחשד כהיפסטרי, זוג ציציות המשתלשלות בקוליות יחסית ואותה בינוניות שתמיד הייתה במתיסיהו. על הרגאיי לייט עם הלוק של הדוס זה עוד החזיק, הרבה בזכות האמונה שזה אשכרה קורה - כמו משהו כזה שאתה רואה ואומר לעצמך יא אללה איך לא חשבתי על זה קודם - אבל כשהוא לבוש כאחרון האמ. סיז הלבנים ומנסה גם להישמע כמוהו הבינוניות זועקת לשמיים.
מתיסיהו אף פעם לא היה הכישרון שרצו שנחשוב שהוא. הוא פשוט היה שונה. לכמה רגעים של אלבום וחצי זה אשכרה עבד. אבל עכשיו כשהגיע הזמן לפרוע את הצ'ק ששילמו עליו, נתקענו עם אחד שמילים נתקעות לו בגרון כשהוא מנסה לתת בפלואו. כזה שיוצא די ילדותי כשהוא מנסה להישמע כמו בון ג'ובי ביום השיער הכי רע שלו ובכלל, ריח מרשמלו שרוף עולה מ-14 שיריו של האלבום הזה. מופקים לעילא, ללא ספק, אבל המוזיקה כמעט ולא קיימת. גם הלהט לא. וזה הפקטור הגדול ביותר שחסר כאן.
לא עושה עמו חסד
"Thunder" נשמע כמו עוד להקת קאברים לבוב מארלי מהקיבוץ הכי מרוחק ממקום מושבכם, "Silence" עוד מנסה להפיח אש ביהדות ומסיים בשיר מדורות של שלושה אקורדים שמתיסיהו עצמו משתעמם לאורכו עם כל היידישקייט הזה שהוא מנסה להכניס פנימה. בכלל יש כאן יותר מדי אמצע מאשר דרך של אמן כפי שהיה ניתן לחשוב שהייתה למתיסיהו.
במגרש הפופ של הגויים ובטח בזה של הרוק הרך הוא מתגלה כמו מישהו שמרגול הייתה מחרגלת אותו החוצה ומסיים בתור ברסלב שקופץ עליך הקינג ג'ורג' ומחייך את המוכרחים להיות שמח שלו כשאתה ממש לא מרגיש ככה. ישנם כמה רגעים בהם דייויד קהאן מפיק שעבד עם סאבליים האלופים מצליח לרדת לעומק כוונותיו של מי שהחליט משהו על האלבום הזה, ולהוציא איזה יציאה כמו שיר הפתיחה, "Smash Lies", שקולע בול בשמו למה הולך להיות ב-13 הבאים אחריו.
אז כן, מתיסיהו ימשיך לפוצץ כאן את בריכת הסולטן (הערב) ואת הבארבי (מחרתיים) ולהוציא די. וי. די. של מסעותיו הרוחניים בהולי לנד כאילו אין מחר. אני מציע לו להרים טלפון ליהודי אחר, אנריקו מסייאס, לקבל ייעוץ לטווח הארוך. אבל במקום תובעני וטובעני כמו שוק הפופ האמריקני, כשהקהל הנאמן שלך לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא הולך למקום אחר. ושירים חצי אפויים כמו "So hi So Lo" לא יביאו לו תמיכה מאנשים ליברלים בקליפורניה. הם תמיד יעדיפו לדחוף איזה סאבליים ישן למכונית מאשר את החדש של ההוא, נו זה שהיה פעם דוס ששר רגאי והתמסחר.
