מגדל עוז

יתכן שעמוס עוז הוא בכיר סופרינו. הוא נמנה על רביעיית הסופרים הישראלים הבכירים – עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן, וא.ב.יהושע – וזוכה לכבוד ולקונצנזוס לאומי, למרות דעותיו הפומביות השמאלניות (גם אם הוא מותקף גם משמאל). בשבועות האחרונים נקשר שמו בין המועמדים לזכייה בפרס נובל לספרות שהוענק אמש לסופרת עלומת השם בישראל, הרטה מולר. על אף שרשימת המועמדים לפרס חסויה ל-50 השנים הבאות, אתרי ההימורים ברשת ניבאו לעוז זכייה כמעט בטוחה. האכזבה מאי זכייתו של עוז בפרס, תוך אי הידיעה אם הוא בכלל מועמד ריאלי, מעלה את השאלה, האם הוא באמת ראוי לפרס נובל?

עמוס עוז הוא כבר מזמן לא רק סופר. הוא מותג. הוא "עמוס עוז" - עיטור העוז של הישראלי היפה שמינה עצמו למשרה כפוית הטובה של נושא הדגל ואחראי על תיק יחסי הציבור ומירוק הנפש הישראלית בתפוצות. מי ייצוגי ממנו? תכול עיניים, יפה בלורית ונפש גם בגיל 70 פלוס; ירושלמי שמתגורר בערד לאחר עצירה בקיבוץ עין חרוד; הוא לחם במספר מלחמות, הוא מנפיק ספרים על המשקל וחדשות לבקרים מייצר לנו כותרות וגאווה לאומית. עוז זכה בפרסים בינלאומיים, ביניהם פרס גתה, פרס היינריך היינה, אות לגיון הכבוד הצרפתי ופרס חופש הביטוי הנורווגי; הוא מרצה בכל העולם ומוזמן לפאנלים חגיגיים וקוקטיילים זוהרים.

פרס נובל מוענק מדי שנה לפעילים בשש קטגוריות: פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה ורפואה, ספרות, כלכלה ושלום. לפי צוואתו של אלפרד נובל מ- 1895 הפרסים המוענקים במדעים הם עבור תגליות, המצאות, "שיפורים" ופריצות דרך. "אבירי השלום" פעלו לקידום אחווה בין אומות ולמיגור השנאה והחימוש. לעומתם זוכי הפרס בספרות הם אלו "אשר יצר[ו] בתחום הספרות את היצירה האידיאלית ביותר". ללאומיות המועמדים לא אמורה להיות השפעה על תהליך הבחירה.

אבל מעבר לאי הבהירות שבהגדרת "היצירה האידיאלית ביותר" נראה שפרס נובל לספרות חריג גם בשל התפקיד בו משחקת הלאומיות בתהליך הבחירה. זה לא סוד שהמכובד והיוקרתי שבפרסים הספרותיים מונע משיקולים פוליטיים ולא רק בגלל הקושי בזיהוי פריצות דרך והישגים שתרמו הספרות, השירה והתיאטרון למין האנושי. אם בכדי לבחור את "אבירי השלום" על ועדת הפרס לחפש מלחמות איזה מדד יכול לשרת את הועדה הספרותית בחיפושם אחר יצירה אידיאלית?

ועדת הפרס מתחבטת לא רק בסוגיית היצירה האידיאלית אלא במשמעות הכוללת של מפעל חייהם של המועמדים. הקושי להשוות את טיבן והשפעתן של היצירות הכתובות של המועמדים מצריכות מציאת קריטריון נוסף שעמוס עוז אולי מתהדר בו, אבל לא בהכרח אוחז בו. המדד הזה הוא אומץ. האומץ לשנות, האומץ להעז, האומץ להרעיד את הסיפים ולזעזע. בזכות אלו, הספרות היא התחום היחיד בין מגוון האמנויות עליו זוכים בפרס נובל. הנובל פועל לפי מערכת שיקולים שונה מזו של האוסקר, הגונקור, המאן-בוקר, הטוני, הטרנר ופרסים אמנותיים נחשבים אחרים. פופולריות, יחסי ציבור וערך שוק הם פחותים כאן. יוקרתו של הפרס נובעת גם מתהליך הבחירה המפרך, מסינון מועמדים שאין שום קשר ביניהם - מה קושר את טאגור, סארטר, צ'רצ'יל והזוכה הטריה, מולר, מלבד מחויבותם למילה הכתובה? - והשוואת כלל יצירתם.

למעשה, יוקרתו של הפרס נובעת גם מהיותו בלתי צפוי, מהאנכרוניזם שכרוך בהענקת פרס על מפעל חיים ואפילו מהמרדנות המסוימת שאפשר לזהות במנגנון הענקת הפרסים (לפעמים נדמה שהשופטים נהנים לבחור סופרים ששמם לא מוכר בכל העולם). פרס נובל לספרות הוא חתרני במידה מסוימת ועל כן בעייתי מעט עבור סופרים קאנונים ממדינה מוכת שיגעון גדלות מהמזרח התיכון.

האם יש לעמוס עוז, והאם היה לו לאורך הקריירה, את האומץ הזה להשתמש בספרות ככלי לשנוי תודעה, כמכשיר להרעיד את הסיפים, לזעזע, להשפיע? או שמא עמוס עוז הפך מהר מדי למזוהה כל כך עם הממסד הישראלי והישראליות ה"יפה"? עמוס עוז הוא מעין שמעון פרס, לא במובן של זכייה בפרס נובל, אלא ברצף האכזבות שספג זה האחרון לפני שהפך לנשיא המדינה. אולי במקום להציע את עמוס עוז לפרס נובל שמגדיר מחדש מונחים כמו יצירה אידיאלית, קאנון ואומץ, נסתפק בלהכתיר את עוז לנשיא (הבא) של מדינת ישראל, ונמנע ממנו ומאיתנו אכזבות נוספות.