ילך ויתחזק

ההישג הגדול ביותר של האוסף החדש של עמיר בניון הוא שלמרות שחסרים בו שני השירים המשמעותיים ביותר בקריירה שלו ("שמחות קטנות" ו"שלכת", ככל הנראה בשל בעיות זכויות וסכסוכים משפטיים), שני הדיסקים שבתוכו מצליחים לספר את הגרסה המלאה על אחד היוצרים המרתקים ביותר שקמו למוזיקה הישראלית ב- 61 שנותיה.

גם ללא הדואט עם מיכה שטרית, שהזניק את בניון מעמדה של אמן נישה למרכ, וגם ללא "שלכת", שהצעיד אותו קדימה בכל הקשור ליכולתו לקשר בין מזרח ומערב, "שעה של אור" הוא האוסף המוצדק של החגים (יחד עם המיטב של גלי עטרי). כמו בכל הקריירה של בניון אין ב"שעה של אור" זיוף, לטוב ולרע. הוא מכיל גודש של יצירה, חלקה בינונית אך חלקה מדהימה בקשת היצירתית המילולית והמוזיקלית שבניון חשף בפני המיינסטרים הישראלי ("געגועים לדמיון", "נשמתי"). אך בכולה סוחף בניון את המאזין לנסות להבין את המצב הנפשי שהוביל אותו למקום הזמני בו הוא נמצא כרגע - שניה אחרי האפיזודה המסחררת הקודמת ורגע לפני הצעד הבא שלא ניתן לחזות.

יש רק שני אמנים בישראל שיכולים לשיר הודעות לעיתונות המבשרות על מכירת פק"מ ולהישמע כמו מלאכים המזמרים טקסטים של נתן זך, והם בניון ואביתר בנאי. היתרון של בניון על בנאי הוא הגיוון והעושר שבו הוא משתמש בקול הזה. בכל שיר משתנה השימוש של בניון בקול שלוש וארבע פעמים, מה שהופך אותו למעבד פופ מורכב ומרתק. הקול המתפתל, הנזקק והרעב של בניון טורף את השירים. העניין המרגש יותר הוא שבניון לא ויתר על העיבוד המוזיקלי המורכב, שבחלק המאוחר יותר של הקריירה שלו הכיל גם תכנותים ולופים, לצד אותה מזרחיות אלטרנטיבית שבניון הוא האוונגרד שלה וייקח עוד שנים עד שיקומו לה יורשים אמיתיים.

מצד שני, כשמבלים עם בניון קצת פחות משעתיים, האוסף רק מדגיש עד כמה הטקסטים של "ניצחת איתי הכל" (עם עיבוד חדש ומצוין, כולל מפוחית דילניסטית), "נשמתי" ומעל כולם "הכל עד לכאן" הם אגרופים עטופים במשי, של אדם שהוא עבד ליצירה. "שעה של אור" מזקק כמעט בשלמות את הסיבות שבניון לא הפך לאמן הגדול באמת שהוא יכול היה להיות, וסביר להניח שיהיה בעתיד. בניון לא יצר עד היום אלבום אחד טוב באמת מהתחלה ועד הסוף. לא "רק את" ו"אותה המקום אותה הרוח", בהם עוד לא היה כותב ענק; לא "שלכת" שנטה בנטייה מסחרית מלוקקת מדי; ולא "ניצחת איתי הכל". רק "הכל עד לכאן" הראה ניצוצות של שלמות רצופה, שהגיעה עם "הייתי שר", שהיעדרו הוא ההחמצה הגדולה ביותר של האוסף, וכמובן "הכל עד לכאן", שיר שמרוקן את הדם מפני המאזין ומותיר אותו נבוך מול חוסר הביטחון העצמי ("סתם מנופח בלי שום ערך") שבניון מטיח בו. אולם גם באלבום ההוא, כמה שירים לא טובים דיים שסתמו חורים ואווירת המלחמה המתמדת שבניון משרה סביבו מנעו ממנו להתרכז במהפכה המוזיקלית שהוא צריך לחולל במוזיקה הישראלית.

אותם זרעי מהפכה טמונים בדיסק השני של האוסף, המכיל שירים שעלו לראשונה על גבי דיסק. בטקסטים כמו "שיר הוודקה", שמראה לעולם איך אפשר להסתדר עם שירי שיכורים שהם לא של יהונתן גפן ו"בחייאת", שבו בניון מתחשבן בהומור מלא חן עם מעריצים בעייתיים, המודעות של בניון עצמו סביב היצירה שלו עולה ומתחדדת. אולי שם, בהומור העצמי והכריזמה העצומה של בניון, נמצא המפתח לאותו אלבום מופת, שלא הגיע ב- 10 השנים הראשונות לקריירה של עמיר בניון. זה לא אומר שכדאי לשים את הכסף על כך שלא ינפק אותו בעשר השנים הבאות. לפי רוב הרגעים של "שעה של אור", זה ממש לא הכל עד לכאן.