בפרקים הקודמים
ניסיתי לפתור את התעלומה הכרונוסלבית מי רצח את לורינטה, בתו של הקצב? האם היה זה גדול האף מהקרפטים, מפלץ האדם המאיים? אולי השכן הטוב והחביב גוסטב בראונדגן, ואולי, כפי שטוענת מיראבל רוזנשטראוך, דווקא אבא של סבא שלי? לא היה לי זמן להרהר בכך, כי פני היו מועדות לשדה התעופה, לכרונוסלביה!
3 באוקטובר, 1989
ארזתי את בגדיי במהירות, וירדתי לרחוב לתפוס מונית לשדה התעופה. עברתי על פני מכוניתי היקרה. היא הסתכלה בי במבט של אישה נבגדת, אך לא היתה לי ברירה, בדרך שבה אני הולך כעת, אני הולך לבד. ישבתי במושב האחורי, כדי להימנע מהנהג הפטפטן, ובעוד הנוף העירוני חולף על פניי, ומתחלף לשדות ירוקים ושמיים כחולים, בהיתי בזכוכית החלון וחשבתי מה צופן לי העתיד.
מירה איימה לרצוח אותי במקום שבו לדבריה רצח אבא של סבא שלי, איוון סופרמולר, את אמא של סבתא שלה. האם היא מתכוונת ללורינטה, בת הקצב? ג'ימבו ידע על כך גם הוא פרטים נוספים. איך קרה שבנו של הפרופסור המכובד תומס סנקייביץ' הוא שחור? ומדוע הוא נראה מוזנח כל כך, ומדבר בעגת רחוב? איך אבא שלי קשור לכל העניין, ולמה, לכל הרוחות, אף אחד לא טורח לעדכן אותי בכל הפרטים האלה?
הרבה לפני שהגעתי לאיזושהי מסקנה לגבי אחת מהשאלות הללו, עצרה המונית בחריקת בלמים בשדה התעופה, ואני ירדתי ממנה ברגליים כושלות, לא בטוח לאן אני צריך ללכת עכשיו. לפי מה שקראתי במאמר של מירה, כרונוסלביה שכנה בערך במקום שבו נמצא היום מפגש הגבולות בין רומניה, אוקראינה והונגריה. ניגשתי ללוח הטיסות, ובדקתי אם יוצאת בקרוב טיסה לאחת המדינות האלה. זה היה טירוף גמור, אמרתי לעצמי בעוד אני סורק את עשרת הטיסות הצהובות הרצות מול עיניי. מה אני אמור לעשות עכשיו, פשוט לעלות על המטוס ולטוס? למזלי, לא הייתי זקוק לספונטניות חסרת הדעת הזאת, כי מאחורי שמעתי פתאום את קולו של ג'ימבו.
***
"בוא, אדון, 'נחנו ממהרים מאד!"
הסתובבתי כנשוך נחש, ובמקום שממנו הגיע קולו של הנער, עמד ג'ימבו בכבודו ובעצמו, בבגדים חדשים יחסית, ומראה כמעט מהוגן. אם לא הייתי רואה אותו אז ברחוב באותו יום, בבגדיו המרופטים, יכולתי לחשוב שמישהו באמת דואג לו בעולם הזה.
"אתה מתכוון שאנחנו ממש מתכוונים לטוס עכשיו לאירופה?" שאלתי, מנסה לקבל אישור למה שידעתי כבר כמעט בוודאות.
"ברור, אדון, ברור! בוא, הוא כבר מחכה לך!"
ולפני שהספקתי לשאול מי זה "הוא", כבר אחז ג'ימבו בידי כדודה זקנה, וגרר אותי לאורך אולם בית הנתיבות אל המקום שממנו יצאה הטיסה שלנו. עברנו את הצ'ק אין ואת עמדת הביטחון, את ביקורת הגבולות ואת עמדת השיקוף, וחייכתי חיוך מאולץ לכל האנשים המחייכים במדים (מעולם לא שמתי לב לכמות האנשים הגדולה שפוגשים בדרך לחו"ל), בלי לדעת על מה ולמה.
בסופו של דבר הגענו לקצה המסלול, זאת אומרת לדיוטי פרי. בדרך כלל לא היה לי מה לעשות שם. בבשמים לא השתמשתי מעולם, שוקולד עשה לי פצעים, ואת המשקה שלי ממילא אי אפשר היה למצוא בדוכני האלכוהול. רציתי להמשיך וללכת למטוס, כאילו להתקדם כמה שאפשר לפיתרון אפשרי, אבל ג'ימבו הוביל אותי לחנות ספרים קטנה ופינתית בשם "ספר-טיסה". עוד לפני שהספקתי לשאול אותו מה יש לנו לעשות כאן, הוא כבר פתח את הדלת, והתשובה עמדה לי מול העיניים. מולי ראיתי אדם מבוגר בעל כובע קסקט וטעם רע מאד בלבוש, עומד ומתווכח עם המוכרת. הוא החזיק ספר בידו ונראה להוט ביותר.
"24 דולר על ספר ילדים קטן וטפשי זו פשוט שערורייה!" צעק בפניה ונופף בספר.
"אדוני, אני מצטערת, זה המחיר..." ניסתה המוכרת להתגונן.
"שערורייה!" אמר האיש המבוגר, "בזמני אפשר היה לקנות בזה את כל הספרייה!"
"מצטער, גברתי," אמרתי, ומיהרתי להציל אותה, "הנה, אני אשלם על זה."
היא חייכה לעומתי בהקלה, ומיהרה להכניס את הספר לשקית כדי להיפתר מהאיש הנורא ההוא, שלא היה אחר מאשר אלכסנדר סופרמולר, אבא שלי.