דו"ח ג'ונסטון

צריך לסקול באבנים אנשים המגדירים עצמם כמשוגעים. 99 אחוז מהם יותר שפויים מכולנו - סחים חסרי מודעות שהרומנטיזציה של השגעון שטפה להם את המוח. מוזיקאים שמשחקים אותה מטורפים רצוי בדרך כלל להשליך לגורס האשפה, עם האלבומים שלהם. אבל כשדניאל ג'ונסטון זרק את השורה "אני סתם פסיכופט שמנסה לכתוב שיר", בשיר הפותח של האלבום החדש שלו, "Is and Always Was" זה לא היה מעצבן כמו שזה עורר אצלי את ההבנה, כמה ג'ונסטון היה חסר לי בשש השנים שעברו מאז האלבום הקודם שלו. כי ג'ונסטון לא יודע פוזה מה היא. זה כבר ברור לכל שהאיש באמת משוגע ושהדרך היחידה שלו להיות מחובר למשהו, אם בכלל, היא דרך האמנות שלו - בין אם היא מגיעה על דיסק, על קנבס או בחוברת קומיקס.

הרבה כבר נכתב על ג'ונסטון, גם באתר זה ממש. הסרט "השטן ודניאל ג'ונסטון" של 2006 הוביל אותו למעמד קאלט גם בקרב אנשים שלא מסוגלים בכלל לעבד מוזיקת לואו-פיי. כך שאין טעם להרחיב איך ג'ונסטון הגיע למצב שאליו הגיע, למה הוא אגדה מהלכת, ואיזה מקום בחייו תופסים קפטן אמריקה, קספר השד הידידותי, השטן והבחורה שעונה לשם לורי. כל מה שיש להתרכז בו כרגע הוא איזה מדהים האלבום החדש וכמה משמח זה שהאיש הזה עדיין פרודוקטיבי.

"Is and Always Was" הוא לא סתם אלבום נוסף בדיסקוגרפיה הכמעט ולא נגמרת של האיש היחיד שנראה כמו "ילד מיוחד" ומחובק על ידי קהילת ההיפסטרים, נערי הרוק, ההיפים וילדי האינדי כאחד. מדובר באלבום הראשון של ג'ונסטון שלא יכול להיכנס תחת המטריה הלא מחייבת של הלואו-פיי; ביצירה שהלכה אלף צעדי אולפן מ"Fear Yourself", הניסיון הקודם של ג'ונסטון (בעזרת מארק לינקוס של ספרקלהורס), להתרחק מאווירת הסלון הביתי. באלבום החדש ג'ונסטון קופץ לליגה של המצליחנים, כשההפקה מופקדת בידיו של ג'ייסון פולקנר, שכבר עבד בעבר עם אייר, בק ופול מקרטני - עובדה שבטח גרמה לג'ונסטון, שידוע בתור אחד ממעריצי הביטלס האובססיביים ביותר, לרייר בעת השינה הרבה יותר מאשר מבדרך כלל.

וכן, בתיאוריה זה נשמע מפחיד ולא אותנטי, אבל העגלגלות והליטוש דווקא לא גורעים מהאיכויות של ג'ונסטון כלל - אתם יודעים, שירים טובים הם טובים בכל מקרה, בין אם לפני ההדפסה ישבו עליהם שעה או שנתיים. ואם יש משהו שג'ונסטון יודע לעשות זה לכתוב שירים טובים. יותר מזה, החלקלקות של פולקנר רק עזרה להבליט את הכנות המתפרצת של ג'ונסטון ולהשאיר את רף הנונסנס במינימום. ברור, ג'ונסטון נשמע פה יותר "רגיל" מאי פעם, אך אין זה בהכרח אומר משהו רע. הגיע הזמן שגם אנשים מהשורה ישימו לב שיש בו הרבה יותר מפסיכופט עם חיבה למלודיות מקסימות ורומנטיקה נאיבית.

על האף האיכויות הרבות, לא מדובר בעבודה הכי טובה של ג'ונסטון עד היום. על "Artistic Vice" סביר שהוא לא יצליח להתעלות ("My Life Is Starting Over", "Honey I Sure Miss You" ו"Laurie" בריליס אחד. בום!) וכאב הלב שנשפך מ-"1990" בשירים כמו "True Love Will Find You In The End", "Held The Hand" ו"Tears Stupid Tears" מצריך מצב תחתית תהום של פעם בחיים. אבל האלבום החדש לא חייב להיות הדבר המבריק ביותר שג'ונסטון אי פעם עשה. הוא לא חייב להרעיד את העולם בכל פעם שהוא פותח את הפה - זה מספיק שהוא עדיין יותר מצמרר ואמיתי מכל אחד אחר בביזנס.

בעצם, לקרוא למה שג'ונסטון עושה "ביזנס" לא יהיה הוגן. אם יש מישהו בעולם שעושה את מה שהוא עושה לא בשביל בצע כסף, הרי שזה הוא, ואם אתם שואלים אותי, לכיוון הקומוניקטיבי יותר של האלבום אין שום קשר לג'ונסטון - הוא סתם כותב שירים ומגיע לאולפן כשהמשפחה והחברים מכוונים מהצד (למזלנו, גם להם יש רק כוונות טובות). בראיון שנערך השבוע ל-A.V. Austin, הובהר חד משמעית שלג'ונסטון אין יותר מדי קשר להפקה המוזיקלית של "Is and Always Was" ובאופן לא מפתיע, גם לא למשחק האייפון החדש (והמדהים!) שמבוסס על המוזיקה והציורים שלו (ושמשווק כמשחק שהוא עצמו היה חלק פעיל ביצירתו). כשהאיש נשאל אם האלבום החדש הוקלט באופן אנלוגי או דיגיטלי, הוא ענה "אין לי מושג איך הם עשו את זה", וכשנשאל על המשחק היה נראה שהוא בכלל לא יודע מה זה אייפון ואז הוסיף "אני לא חושב שמדובר במשחק טלוויזיה. אני לא יודע איך הוא עובד". אבל בפועל, מה זה משנה מה הוא יודע, מבין או בולע. דניאל ג'ונסטון כאן בכדי לעשות מוזיקה מקסימה ואת זה הוא תמיד מצליח לספק.