רעיון עם ערפד

בלילה החמישי של פסטיבל אייקון, לצד הקרנה מפוצצת במיוחד של סרט הפולחן "המוסד הסגור" (מבית מדרשם של קבוצת היפופוטם) נערכה גם הקרנה צנועה להפליא של הסרט השוודי עטור השבחים של הבמאי השוודי ת'ומאס אלפרדסון,"הכניסו את האדם הנכון" ("Let the Right One In").

זוכה פרס הסרט הטוב בפסטיבל טרייבקה 2008 (ובעוד עשרות פרסים נחשבים אחרים), המבוסס על רב מכר בעל אותו שם ושגם נמצא בשלבי הפקה מוקדמים של גרסאתו האמריקאית (בבימוי מאט ריבס, שותפו של ג'יי ג'יי אברהמס למפלצתון "קלוברפילד") קיבל בישראל בזמן אמת אפס תשומת לב, ובאיחור של שנה משבצת בית קברות בלו"ז של פסטיבל "למשוגעים בלבד".

באולם 2, הקטן מבין אולמות הסינמטק בתל אביב, נכחו אולי 20 צופים, אבל תהיו בטוחים שכל אחד ואחד מהם חזר הביתה נסער לפחות כמוני, כי מדובר באחד מסרטי הערפדים האינטליגנטיים ביותר שראיתי, ביצירה מרגשת ומלאת קסם ויופי שעומדת בפני עצמה הרבה מעבר לגבולות הז'אנר אליו היא כביכול שייכת.

לא ברור איך בשלהי 2009, כש"דם אמיתי" סוגרת עונה שניה ורותחת ו"דמדומים" כמו גם אחותה המקומית "חצויה" מטריפות בני נוער על דעתם, סרט שכזה נופל בין הכיסאות. זה כבר הפך לענין די קבוע, מפיצי הסרטים לוקחים כאן החלטות תמוהות ומקוממות ואנחנו מתרגזים ומגדפים.

את "גשם של פלאפל" עליו כתבתי לפני שבוע החליטו להפיץ רק בדיבוב לעברית כאילו אין מבוגרים שיכולים להנות מאנימציה; את צעצוע של סיפור 1+2 המחודשים בתלת מימד, החליטו בארץ לפרק לשני סרטים ב-45 שקלים האחד, בעוד שבעולם הוא מוקרן כ"דאבל פיצ'ר" במחיר כרטיס בודד; את "קורוליין" המופתי הפיצו באיחור של חצי שנה וספק אם מישהו שם לב אליו בבלגן של הקיץ והרשימה רק ממשיכה. במציאות בה כל סרט נמצא במרחק קליק ימני ו"שמור בשם" - להתנהלות שכזו אין מקום.

יכול להיות שההחלטה לא להפיצו כלל, התקבלה על בסיס חוסר ההתאמה שלו למושגים הז'אנריים המוכרים. "הכניסו את האדם הנכון" הוא הרבה יותר מסרט אימה. ולא כי הוא לא מפחיד, למעשה הוא מפחיד רצח, אבל הוא קודם כל סרט נעורים. רק שהוא רחוק מאד מסרטי הנעורים הבאנליים, אפילו שהתמות הגדולות של אלו קיימות גם בו. נער בודד, הורים גרושים, בריונים בבית הספר, חוסר התאמה וכמיהה לאהבה - הם כולם כאן. וגם הבת של השכן.

אוסקר הוא הנער, אלי היא הנערה. הוא בהיר שיער והיא כהה ולשניהם עור לבן כמו השלג שנערם בחוץ, שממלא כל פריים בקור ובדממה כמו שרק חורף שוודי יכול למלא. למרות שלא חסרות בו סצינות עקובות מדם, "הכניסו את האדם הנכון" הוא סרט מאד שקט. הן באוירה הקודרת שלו והן בצילום ובשפה הקולנועית. בעיקר בסצנות החוץ שרובן כמתבקש, מתרחשות בלילה. יוט'ה וואן יותמה הצלם, היטיב לשמור על איפוק שהולם את מידות הסרט ולא נפל לקלישאות הרגילות (מצלמה רוטטת, זומים מיותרים). לפרקים התמונה מרגישה כמעט קפואה. בהתחשב בסיפור ובנימה יש לאוירה הזו השפעה מהפנטת.

אלי לא יוצאת ביום, לא אוכלת מזון של בני אדם, ולא רוצה את חברותו של אוסקר בהתחלה. אבל לחיים, גם אם השימוש במושג מעט בעייתי כאן, אנרציה משלהם. אלי ואוסקר מתקרבים ומתאהבים, אהבה שגם הקושי הגדול ביותר - עצם היותה של אלי ערפד - לא יכול לה. החברות הנרקמת היא אחת שלא לוקחת שבויים ולא מקבלת בסבלנות את התנהגותם של חבריו לכיתה של אוסקר. אלי, היא לא רק חברתו של אוסקר, היא המגינה שלו וכשהיא לוקחת את המשימה הזו על עצמה, דבר לא עוצר אותה.

תפקיד הילדים האחרים בסרט הוא להעצים את בדידותו של אוסקר בחברה הרגילה. הם לועגים לו, מקניטים אותו, מכים אותו. מולם, המבוגרים כמעט אדישים לגמרי לקיומו. את החלל בין שניהם ממלאת אלי. את הבדידות בת מאות השנים שלה - ממלא הוא. העיניים דומעות והגרון נחנק בשתי הסצנות האחרונות בהן חוזרת אלי (אחרי שכבר עזבה) אל אוסקר במטרה לא להפרד ממנו לעולם.

אומרים ששום דבר לא מחזיק לנצח, שכל הדברים הטובים בחיים חייבים להסתיים. השאלה שמתעוררת אחרי הצפיה היא האם התפיסה הזו רלוונטית בכלל כשהנצח הוא סלע קיומך והטוב בחיים הוא רק תוצר של פרשנות? נראה שרק ללילה הפתרונות, כמו שרק בספרית הדי.וי.די תוכלו למצוא את הסרט.