פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגירה שלילית

      כמו ג'ומפה להירי, זוכת פרס פוליצר וסופרת אהודה, גם גיבורי "קרקע לא מוכרת" הם מצליחנים שלא מצליחים להכות שורש באדמה החדשה אליה הגיעו. רומי מיקולינסקי לא שייכת

      ג'ומפה להירי היא סופרסטארית. היא נערת הפוסטר של המהגרים ההודים-בנגליים למערב. ספריה מככבים ברשימות רבי המכר וזוכים בפרסים יוקרתיים, עיבודים קולנועיים, כמו גם בחיבת הקהל והמבקרים. נראה שכל ספר שהיא מוציאה נכלל ברשימות הספרים הטובים עליהם ממליץ הניו יורק טיימס, עוד לפני שפורסם בכלל. להירי זכתה גם בפרס הפוליצר על ספר הביכורים שלה, רב המכר "פרשן המחלות", היא דוקטור לספרות המתמחה בתקופת הרנסנס והיא אשה יפה מאוד. פרסומת מהלכת ממש להגירה מוצלחת.

      בדומה ללהירי, רוב גיבורי קובץ הסיפורים "קרקע לא מוכרת" הם מצליחנים. אך סיפורי הקובץ החדש אינם מתעדים סיפורי הצלחה או מחווים את הגשמת החלום האמריקאי, להיפך, הם מייצרים תחושות של זרות וניכור ואת הקריאה מלווות תחושות הכישלון והאכזבה של הגיבורים. רגשות כבדים שמקרקעים את ההישגים ומרוקנים אותם ממשמעות עולים שוב ושוב, במילים מדודות שמכסות ומנסות להכיל את הכאב והריקנות.

      הסיפורים עוסקים בשכבת אוכלוסיה הומוגנית למדי המורכבת ממהגרים ומבני מהגרים ממוצא הודי-בנגלי שגרים בערים אקדמאיות, כולם הפנימו היטב את ערכי החברה המערבית ההישגית, אך שימרו את זרותם. גיבורי הסיפורים בחרו - או שלא הצליחו - להיטמע בחברת השפע האמריקאית מבחינה חברתית וחמור מזה, מבחינת זהותם. הם תמיד נשארים אלו שמתבוננים מבחוץ, גם אם הם כביכול כבר בפנים. הם מתקיימים בין שתי תרבויות, בין ה"כאן והעכשיו" ומערכת הציפיות המערבית שלעולם לא מצליחים לחפוף בצורה מושלמת את ערכי העולם הישן שהוריהם נטעו בהם.

      לגיבורי הסיפורים ב"קרקע לא מוכרת" סטטוס סוציו-אקונומי גבוה. לרבים מהם תארי דוקטור מאוניברסיטאות יוקרתיות, קריירות מוצלחות במקצועות חופשיים (הגיבורים הם עורכי דין, צלמים ורופאים) אבל נראה שהם נידונו לחיות במרחק מסוים מהתרבות בתוכה הם חיים כמו גם לחוות את הדי הניתוק מהתרבות ממנה באו.

      סתירה נסתרת

      המבנה של "קרקע לא מוכרת" משקף את הנתק בין הדורות, את המרחק הגיאוגרפי והרגשי, ואת המעבר בין יבשות, דורות ומדדי הצלחה. בספר שני חלקים. הראשון כולל חמישה סיפורים שבכל אחד מהם שלדים מוצאים מהארון, משבר אמון נחווה והתא המשפחתי המצומצם חווה זעזוע עמוק; החלק השני מורכב משלושה סיפורים שיחד מעבירים את האופן בו שזורים חייהם של המה וקאושיק, שני בני מהגרים שמכירים מילדות.

      מרכז הכובד בסיפורים הראשונים בקובץ הוא על הקשיים בתקשורת ויצירת האינטימיות בין דור ההורים השמרני וילדיהם – הבנים והבנות המצליחנים, שבעצם אמורים להיות אמריקאים. סיפורי האהבה של ההורים, הקורבנות והויתורים שנעשו בכדי לשמור על שלמות המשפחה מובאים לנו מזווית הראיה של הילדים, לפעמים ממרחק של שנים. המרחק שמאפשר הזמן לא מקהה את הכאב או מנסה להסוות את היאוש מאי היכולת להתמודד עם המלאכותיות בחיי המהגר. בסיפור "רק טוב" המתאר את היחסים בין סודהא הגיבורה ואחיה, שהופך לאלכוהוליסט, אנו לומדים שהגיבורה "רצתה אחות ובכל זאת היתה מאושרת ששוב אין היא בת יחידה, שמישהו יעזור עכשיו למלא את הריקנות שהרגישה בבית הוריה. חפציהם המעטים היו מסודרים תמיד, שני הגליונות האחרונים של 'טיים' באותה נקודה על שולחן הסלון" (150)]. אותם שני עיתונים שמונחים תמיד באותה נקודה נועדו להזכיר למשפחה, כמו גם לקוראים, על ההפנמה כלפי חוץ של האמריקאיות.

      אותה מלאכותיות שמוטמעת בסיפוריה של להירי עולה גם בהקשר הכולל של הנוסחה הנחבאת בין סיפורי הקובץ. זו שמפעילה מנגנון שאמור למנוע כניעה לקיטש ובכל זאת לוחץ לנו על בלוטת הדמעות. הקשיים שחווים הגיבורים והיאוש שבו הם נאבקים מתוארים בהשטחה מכוונת, אגבית כמעט ובמילים מדודות אך הדרמה עולה לפני השטח למרות הניסיון לרסן אותה. להירי כותבת על רגשות שלא ניתן לשים להן סכר, על רצון למות, על חוסר יכולת להשתלב, אך עושה זאת בנימוס, כאילו אין ברצונה להפריע או להעכיר את האווירה.

      בסופו של יום הגיבורים עושים לרוב את מה שנדרש מהם ופועלים בהתאם לציפיות מהם, גם אם הם מודעים למכבש הלחצים הקהילתי ורוצים לצאת נגדו. הצורך לשמור על הקהילה יוצר רשת שידוכים תמנונית, מסועפת ורב יבשתית שהיא אחת מהדרכים בהן מדוכאים הדחפים, אך גם נשמרת זהות הקהילה: "הגברים האלה לא מתעניינים בה באמת. הם מתעניינים ביצור אגדי שנברא מתוך שרשרת רכילות סבוכה, רשת שטוותה הקהילה ההודית מהרהורי לבה, ובה היא פרסומת מהלכת, מזדקנת ונשכחת, לשנים של שיעורי בהרטה נטיאם וציונים מושלמים בפסיכומטרי." (195). אין מקום למרירות, אין צורך ליצור טלנובלה או להוציא את הממחטות. כולם מתנהגים בצורה ראויה, צפויה כמעט. כאשר מישהו נכשל, מתמכר, מגלה חולשה (או אולי אנושיות?) הוא נענש, ומוקע אל מחוץ לשבט. הסכנות ידועות, אך כמו גיבוריה, להירי מיישרת קו ולא מבקרת באופן ישיר את קוד ההתנהגות בקהילה הגולה.

      להירי מציגה את הניכור והריחוק כחוויה מעצבת בלתי נמנעת, כגזרת גורל עימה מתמודדות הדמויות שיצרה. סיפורי הקובץ אינם שיר הלל להגשמת החלום האמריקאי ולהצלחות הדור הראשון והשני להגירה, אלא תיעוד למצב נפשי של תלישות. הקרקע אולי הופכת למוכרת יותר עם הזמן אך הגיבורים לא מצליחים להכות בה שורש של ממש. הזרות והריחוק הם תוצאה של פערי תרבות שאינם נובעים רק מהתנגשות בין מזרח ומערב. המתח בין מסורתיות ו"שבטיות" לבין קרייריזם והגשמה עצמית מדגיש את הכפילות שבתחושת השייכות לקהילה הבנגלית המשכילה. החברות בקהילה והשמירה על המורשת, עידוד נישואים בין חברי הקהילה וביקורים חוזרים בהודו מהווים גם בלם להתקדמות הגיבורים בחברה זרה ובקרקע לא מוכרת וגם משכך כאבים, שבמידה מסוימת תמיד ימנע מאותה הקרקע להפוך למוכרת.


      "קרקע לא מוכרת", ג'ומפה להירי, מאנגלית: מיכל אלפון // עם עובד