מביא אותה הפוך

ירון בן נון, במאי "נופל וקם", הסרט הדוקומנטרי המצוין אודות שבק ס', רצה להוציא את המפלצת מחמי, מירו, מוקי, פילוני, פלומפי, ג'יימס ודוידי. הוא רצה לצלם אותם כשהם משחררים קיטור רעיל אחרי הופעה אליה הגיעו 18 אנשים בקושי. הוא רצה לראות אותם שוברים גיטרות בעצבים והולכים לעשן גנג'ה כדי להרגע. אבל למזלו, הלהקה חסמה אותו - מסיבות אנושיות מובנות - ובן נון נותר עם מבט מדכא, כמעט אובדני על חייה של להקה מצליחה שהיא למעשה כישלון. וגם עם הגנג'ה הוא נשאר. הרבה ממנה.

אין רגעים שמחים ב"נופל וקם". על כל שוט של הופעה אנרגטית ומפוצצת כמו ששבק ס' ידעו לתת מגיעה הנפילה. אל מול תארים מפוצצים כמו "להקת השנה" ו"אלבום השנה" שהלהקה זכתה בהם על האלבום "כנען 2000", מוצג הסיפור של שבק ס' מהכישלון המסחרי של אותו אלבום בדיוק ועד הפירוק, בזווית שיכולה לגרום לכל ילד שחולם להקים להקה, לרצות לעבור למקצועות אקזוטיים יותר כמו ראיית חשבון.

דמותו המצוינת של מנהל הלהקה, חיים שמש - אושית מוזיקה ישראלית שמחייבת סרט דוקומנטרי משל עצמה - מצליחה להכניס לחבורת הילדים לראש שהחלום מתנפץ להם בידיים ולהסביר להם שבחורות לא יהיו כאן. בחלקים העצובים ביותר של הסרט, שבק ס' מבינים את זה והתוצאה היא אחד התיעודים הטובים ביותר לאותה קלישאה שחוקה אודות "האמן שאנחנו קונים איתו במכולת". זה לא נכון - אין להם כסף בשביל לקנות שם.

לאנשי שבק ס', עצוב להודות, אין דברים מעניינים במיוחד לומר. כמו ברוב השירים שלהם. קלישאות כמו "כל מה שקורה צריך לקרות" הן לא הסיבה לצלם 400 שעות של חומר גלם במשך שנים. הסיבה לצלם אותם היא המסע המקביל והפתטי של חמי ומירו כחלוצי החלל מול ההצלחה המטאורית של "שמע ישראל" של מוקי ופילוני. שם, בחומרים הוויזואליים, כשמצד אחד מוקי אומר לביבי נתניהו מה הוא חושב על פוליטיקאים ומצד שני חמי ומירו מתקלטים לשלושה אנשים וחצי בחניון רדינג, נמצא המיץ של "נופל וקם", שם גם נמצאת החשיבות שלו, כי ככה גם נראית המוזיקה הישראלית של היום - נטולת כסף והדר, מלאת פאסון שלא שווה שטר של עשרים שקל שהאמן מקבל בסוף הערב ובעיקר עצובה.

העצבות הזאת באה לידי ביטוי בדמות הנוכחת-נפקדת הבעייתית ביותר ב"נופל וקם". זו של נמרוד "נימי נים" רשף. באופן כן להפליא, הלהקה מודה שהצלחת "עטיפה של ממתק", אלבומה השני של הלהקה, מיוחסת לכוכב ערוץ הילדים המצטרף. בסצנת הסיום, בה שרה הלהקה עם רשף בהופעה, הוא שוב מופיע אבל לא מדבר בשום שלב של הסרט, ככה שאת הצד שלו קשה להבין. מוקי לעומתו, מייחס במפורש את היעדרו של רשף לכישלון של "כנען 2000". בן נון בוחר להתמקד בהרכב שרשף תמיד היה נטע זר בו. לכן, הסיפור המפותל של הילדים מיבנה, שהתפצלו למחנות (חמי ומירו נגד מוקי ופילוני) וחזרו לאותו איחוד, מקבל נופך אותנטי ונכון יותר. הסיפור הזה פשוט חזק יותר מסיפורו של רשף.

"נופל וקם" הוא הסיפור העצוב של המוזיקה הישראלית, שסובלת מחוסר יכולתה לחשוב על העתיד, בעיקר כי אין לה מושג מה לעשות עם העבר. מדובר במוסד בן למעלה מחמישים שנים שכמעט ואינו מתועד ואם מתועד אז רק דרך הפריזמה החשובה, אך הבודדה, של יואב קוטנר. לאחרונה יצא הספר "יום שני", של פרופסור נסים קלדרון (גילוי נאות, לחתום על הכתבה היה חלק בו), שמנסה להסתכל על המוזיקה הישראלית באופן אינטלקטואלי. לצד הספר, נמצא גם "חייב לזוז", סרטו של אבידע לבני אודות אהוד בנאי והפליטים, שלמרות מגרעותיו, הוא סרט מעניין ומהנה. "נופל וקם" הוא לא רק תיעוד חשוב, הוא גם מרים את הרף המצופה מיוצרים שעושים את המעשה החשוב ושמים את המוזיקה הישראלית בהקשר שיכול לקחת אותו קדימה. אז אולי לכלוכים לא תמצאו שם, אבל עצב גדול על להקה שמסמלת סצנה שנמצאת בדרך למצב גרוע בהרבה מאיך שהיא מוצגת ב"כנען 2000", יש שם ועוד איך. וזה מה שהופך את "נופל וקם" לסרט חובה לכל מי שהמוטציה המזוכיסטית והמופלאה הזו שנקראת "מוזיקה ישראלית" יקרה לו.