מה שהילדים אוהבים: מסיבת פיג'מות

מכונה מושלמת בעיני היא כזו שתעשה את כל העבודה המלוכלכת שצריך לעבור עד ששומעים מוזיקה שהילדים אוהבים: מתמודדת עם ההצפה בקורא ה-RSS, חופרת בבלוגים, מתכתבת עם מוזיקאים גרועים ומוצלחים כאחד, מאזינה באדיקות לכל מה שאספה ובוחרת מדי שבוע מספר קטעים מיוחדים עבורכם. בעצם, עכשיו, כשאני חושב על זה, אני היא המכונה המושלמת הזו שאני מדבר עליה, והתוצר הוא המדור השבועי הזה. כנראה שהשיר הזה נכתב עליי.

לפני שבועיים שמענו כאן את סינגל הבכורה של סולן קלאפ יור הנדס סיי יה, אלק אושוורת', והשבוע כבר דלף לו האלבום המלא. חייבים להודות בזה - לא מדובר ביצירת מופת, ועדיף היה אם אושוורת' היה ממשיך למחוא כפיים ולצעוק כן עם החברים הישנים שלו, אבל פה ושם יש שירים מוצלחים באלבום - בלשון המעטה - והקטע הזה הוא בהחלט אחד מהם.

האלבום החדש של דניאל ג'ונסטון כבר בחוץ. ביקורת מלאה עליו התפרסמה בוואלה! תרבות כבר ביום ראשון ומדובר במשהו שכדאי להקשיב לו הרבה. השיר הזה, שפותח את האלבום, מכיל טקסט ג'ונסטוני טיפוסי עם שורות כמו "לא ידעתי שאת קיימת עד שבכית" ו"ואני אוהב אותך המון ואני לא יכול להרפות", שמוציאות את הסטוקר החולה שיש בכל אחד ואחת מאיתנו.

לפני מספר שבועות שמענו את גרסת הכיסוי המדהימה של פיבר ריי ל"Here Before" של וואשתי באניין ועכשיו מגיע הקאבר השני שנמצא על אותו 7 אינץ' - חידוש ל"Stranger Than Kindness" של אניטה ליין וניק קייב. כיאה לפיבר ריי, הסאונד כל כך אפל ומפחיד, שנראה אתכם מאזינים לקטע הזה בסימטה חשוכה עם הומלסים, קראק-הדס, עכברושים וערמות זבל. בעצם, בואו נראה אתכם שומעים משהו בסימטה שכזו בלי קשר.

כשדאטארוק מוציאים סינגל הם לא שוכחים לרגע שרוב המעריצים שלהם כבר מכירים אותו, וכמעט תמיד זורקים לאריזה כמה רימקסים, בכדי שנקבל את הקטע המוכר עם כמה טוויסטים. הפעם, הולי גוסט, CFCF וצ'רליפט קיבלו את ההזדמנות להפוך את המנון חוצה המין והלאום של דאטארוק למשהו קצת אחר, ו-CFCF הצטיינו במשימה יותר מהשאר. הפסלון בדרך אליהם, על אוניה. משלוח אוויר היה יקר.

בן גיבארד, הסולן של דת' קאב פור קיוטי והפוסטל סרוויס, איבד את זה. פעם הוא היה אחד מהכותבים הכי טובים בעולם, היום אני בקושי מצליח להקשיב לשיר אחד שהוא מוציא מבלי לרצות לקפוץ אל מותי. לפני מספר ימים הגיע שיר חדש של גיבארד, "The Void" שמו, וחתום עליו גם ג'יי פארר. באמת שקיוויתי לטוב, למרות הכל, אך התבדתי. כנראה שגיבארד עסוק מדי בחיי האהבה שלו ולא משקיע בכתיבה. אם אני הייתי נשוי לזואי דשנאל סביר שהייתי עושה בחירה דומה. בכל אופן, השיר החדש שלו גרם לי לחזור לעבר ולהכניס לפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים" את השיר שגרם להקמת הפוסטל סרוויס. הסיפור הוא פשוט: גיבארד התארח באלבום של דנטל עם השיר הזה, וזה היה כל כך מעולה, שהם החליטו ששיתוף הפעולה חייב להמשיך והקימו את הפוסטל סרוויס. מאז, אנחנו יושבים ומחכים לאלבום שני, שעלול להיות קצת מפחיד לשמוע.

"אני לא מאמינה בשום דבר חוץ מאשר בך וברוקנ'רול" זה הוייב של השיר עמוס המתקתקות הזו. הבעיה היחידה היא שהזמרת נשמעת קצת שקרנית. היא אמנם מאמינה ברוקנ'רול, אך כלפי הבחור שלה היא ממש ספקנית. והוא מסכן, בטח עמוס בכוונות טובות.

אחרי הסינגל המבטיח שיצא לג'מינה פרל, קיבלנו גם את הדיסק המלא של מי שפעם היתה ידועה בתור הסולנית של בי יור אוון פט והוא לא מפתיע כלל, למען האמת, זה בדיוק מה שציפינו לו: אנרגיה ורוח נעורים שגורמת ללב לדפוק חזק בכל פעם שג'מינה שרה, שזה קורה כל הזמן.

הסליטס חזרו עם אלבום שלם לראשונה מזה 25 שנה, ולמרות שאפשר לכתוב על העובדה הזו מאמרים שלמים, רוב השירים באלבום לא גרמו לי לרצות לרוץ ולספר לחבר'ה. מה שכן, השיר הזה, שמדבר על החיים של הדחויים, בהחלט מרים את האווירה.

זה ידוע שרוקנ'רול התחיל אצל השחורים, אבל בואו נודה בזה - בניגוד להיפ-הופ, מאז שהרוקנ'רול הגיע לידיהם של לבנים, הוא הפך לפי מיליון מוצלח וכל ניסיון שחור לעבור לרוק עשה בעיקר כואב באוזן (אפילו מוס דף יודע עמוק בתוכו שזה עלוב). פעם בשמונים שנה, איזשהו אפרו-אמריקאי תופס את המיקרופון והגיטרה וזה אשכרה עובד. השיר הזה הוא דוגמא טובה לכך.