אנקת גבהים

במשך שנים התגרינו בטורקים. הבטחנו להרוג טורקי ולנוח, התבדחנו על הטורקי המתכופף המצוי, לעגנו למעילי העור המזויפים, הזמנו הכל כלול ואכלנו בשביל שנה שלא נצא פראיירים. פירקנו ברזים וגנבנו מגבות, ומה קיבלנו בחזרה? טורקיה לא רוצה אותנו בתמרון. זאת ועוד, הם יתמרנו עם סוריה. ועוד רצינו למכור לטורקיה נשק, ולסלוח לארדואן על ההתבטאויות נגדנו. אבל הפעם הם הגזימו. כמו נורית מ"פרח נתתי לנורית", טורקיה הלכה לתמרן עם ילד אחר. הפעם אי אפשר לבלוע את העלבון. לא נשכח ולא נסלח. לא עוד הסרט על פרק היד של הכול כלול, להתראות רחת לוקום, ביי ביי אנטליה.

אלא אם כן המחירים יירדו ב-10, 15 אחוז. ואז יש על מה לדבר. כי יש לנו עקרונות ואנחנו נעמוד עליהם, עד להנחה המשמעותית הבאה.

סמדר שיר תובעת את אורנה דץ על שינוי שורה בשיר "בואו בואו". שיר כתבה: "טיף וטף אורנה ודץ" ואורנה שינתה ל"יד ביד יחד נצעד". שיר הזדעזעה כי השורה 'טיף וטף אורנה ודץ' היא קניין רוחני שלה. כביכול, אין הבדל בין המקור לבין "יד ביד יחד נצעד", אבל מבט נוסף מגלה תהום הפעורה בין שני המשפטים. "טיף וטף אורנה ודץ" היא שורה אלוהית, המילים מופתיות נכתבו עם נוצה, תחת השראה ומחשבה עמוקה ו"יד ביד יחד נצעד" מטופשת וחסרת תכלית. לאן ומדוע נצעד?

מנגד, פול אנקה כתב את "This Is It" יחד עם מייקל ג'קסון ב-83. אחרי מות ג'קסון השיר יוצא מחדש. אנקה יזכה ב- 50 אחוז מהתמלוגים. אנקה כתב עם ג'קסון. שיר כתבה לדצה. ג'קסון מת, דצה התגרשה. אנקה יתעשר מהשיר. שיר תמשיך לחסן את בנותיה הרכות נגד פפילומה, אך מי יחסן אותה נגד פאתטילומה?

בשבוע הבא אני חוזר לאוניברסיטה. בבנק אפשר לפתוח חשבון סטודנט שמקנה פטורים מעמלות. הפקידה אמרה לי, מצטערת, סטודנט זה עד 35 ואני בן 36. שאלתי אם אפשר לפתוח חשבון פנסיונר אם אני כבר כאן, ואני זקן. היא צחקה רק קצת. כאילו, תבוא עוד שנה ויש על מה לדבר. יום לפני, התקשרו מיחידת המילואים לספר שהם ממליצים לפלוט אותי משירות. עברת את גיל 35 ונמליץ לשחרר אותך. אין לנו צורך בך. ועכשיו מה? לא מילואים ולא חשבון סטודנט. ככל שאתה מתבגר, פחות ארגונים רוצים אותך. אתה זקן ומיותר בעולם. או שתחזור להיות בן 20 או שתעוף לנו מהבנק. "לחיות זה למות. להיות ער זה לישון. להיות צעיר זה להזדקן". (הרקליטוס) ואני מתעקש שאני חי וער וצעיר.

השורה התחתונה: הילדים הזרים חמודים, אז אי אפשר לגרש אותם. בישראל אין חוקי הגירה ברורים ובכל פעם שמישהו מרגיש שיש יותר מדי עובדים זרים, הוא מציע להעיף אותם. ואז מתגלים ילדים מקסימים שיודעים לשיר "התקווה", ואי אפשר לגרש ילד ששר נפש יהודי הומייה. אז מי שיודע לשיר את ההמנון לא יגורש. ואז מתגלה ילד אחר שיודע לזמזם את "לו יהי". הוא קטן וחמוד ושחור ומזמזם. אז נשאיר אותו. אי אפשר לגרש ילדים כי פתאום נזכרים שהם מיותרים, ואי אפשר להשאיר עובדים זרים רק כי יש להם ילדים חמודים. זו לא מדיניות, זו ילדותיות. כמו עוד שיר של סמדר: אתיופי וסודני שרים יחדיו, אז מי יגרש אותם עכשיו?

בברכת הטורקים וסמדר שיר תנוחו, שהילדים לא יגורשו ושאשאר צעיר לנצח. שבת שלום.