בוגי יעלוז

למרות שכבר שנים העולם חושב אחרת, אנחנו הרקדנים יודעים את האמת: דיסקו, זה הרבה יותר ממכנסי פדלפון וכדורי מראות. דיסקו זה סאונד, הפקה, תפיסה רוחנית ואנרגתית, אסטטיקה - וגם אם זה ישמע מעט הירואי וגדול על הקונטקסט - זו גם דרך חיים.

בזכות ההיסטוריה הארוכה שלו (40 שנה ועוד ידו נטויה) לדיסקו הרבה מאוד פנים וצורות. יש דיסקו חללי ויש דיסקו אלקטרוני; יש דיסקו אינסטרומנטלי וכזה שמבוסס ווקאלז; יש דיסקו איטלקי לבן; יש דיסקו ג'אמיקאני חום ויש את זה השחור, עם הבס השמן והסינטיסייזרים, התסרוקות המנופחות, חליפות משי, עניבות הנמר והקוקאין שפוספס בתחתית של הנחיר. ויש את הדיסקו של תחילת האייטיז. זה שבחוגים יודעי דבר מכנים, היום יותר מתמיד, "בוגי".

בוגי הוא יותר קונספט מז'אנר של ממש. הוא תוצר הלוואי של תקופה מוזיקלית שלא קיבלה בזמן אמת את הכבוד הראוי לה, משום שסבלה מטעם הלוואי הרע שנותר אחרי קריסת הדיסקו ושחיקתו עד דוק בסוף שנות השבעים. הוא הגרסא המוקדמת, המוגזמת והמוחצנת לאר אנ' בי של מצעדי הפזמונים באייטיז והוא תמיד מגיע עם פרמננט בשיער.

אחרי שהוכרז כ"מת" ולפני שנולד מחדש בהאוס ובטכנו, התפתח הדיסקו לא רק לבוגי, אלא גם לז'אנרים במוזיקה הפופולרית הרקידה שאינם בהכרח מבוססי מקצב ה"ארבע על ארבע". אר אנ' בי, פופ, ראפ (ובהמשך היפ הופ) אפילו הניו וויב הקודר - כולם שאבו רעיונות ויסודות יצירתיים ממנו, רק בלי הקרדיט.

במציאות המוזיקלית של פוסט ארועי יולי 1979, הלילה בו נערכה שריפת ענק של תקליטי דיסקו בשיקגו, השימוש במושג הפך בעייתי, אבל האנרגיה והתפיסה הרוחנית שלו כמו גם הצורנית, נשארה. לאט ובהתמדה, מוטיבים "דיסקואים" התמזגו אל הווית המוזיקה הפופולרית. בחזית עמדה ההצלחה המסחרית האדירה של אמנים כמו מייקל ג'קסון, דיאנה רוס, לות'ר ואנדרוס או ארית'ה פרנקלין - כולם פליטים מעידני הסול-פאנק-דיסקו. קצת מאחוריהם, פעלו הרכבים ויוצרים רבים אחרים, רובם ככולם תחת שרביט מנצח של מפיקים (או בתי הפקה) עם הספק מרשים עד בלתי נתפס.

בשנים האלה (1980-1985 לערך) שוחררו כמויות היסטריות של שירים בודדים לצד אלבומים שלמים, מה שהופך את מלאכת האיסוף שלהם היום, לקשה ומאתגרת במיוחד. כאן בעצם נכנס לתמונה האיש שינגן הערב במועדון הבלוק בתל אביב, די ג'יי שאחראי כמעט לבדו לחזרה של הבוגי, או האלקטרו Fאנק, או המודרן סול אל התודעה. קוראים לו דיים פאנק.

דיים פאנק, שנולד כדיימון רידיק, הוא מפיק מבריק עם סאונד מובהק, שנשען על מורשת מוזיקלית עשירה ומרתקת, אחד השמות הרותחים של 2009, אספן כפייתי ותקליטן מחונן עם אוזן חדה ומיוחדת ללהיטי דיסקו-בוגי וזה בדיוק מה שהוא עומד לנגן היום.

אלבום הבכורה המצופה שלו, "Toeachitzown" עומד לצאת רשמית ב-20 באוקטובר בלייבל הקולי עלי אדמות, סטונז ת'רו, כשאת המהדורה הדיגיטלית שלו כבר ניתן לרכוש זה זמן מה באתר הלייבל. חלקים 1-4 של האלבום כבר יצאו. החמישי והאחרון הוא זה שיוצא בשבוע הבא.

למי שלא שוחה בחומר (וביננו, הרוב לא), למי שלא באמת מבין איפה בדיוק עובר הגבול בין דיסקו לבוגי, בין Fאנק מודרני לאלקטרו-פופ ולמי שלא יודע מה מחכה לו הערב, הנה רשימה מצומצמת, אבל איכותית, של המעט שמצופה לקרות כשדיים פאנק יתפוס את העמדה.

אוררה, שמדייטון אוהיו, היו צמד שפרש מהרכב העל "סלייב" ולרגע אחד היו מהשמות הכי מזוהים עם הפופ השחור של תחילת שנות ה-80. עם הגרדרובה שלהם אפשר גם להבין למה. לצד הלבוש האיכותי הם גם הקליטו מספר אלבומים שכללו להיטים כמו "Are You Single" ו"Checking You Out" לפני שהסתכסכו, התפרקו והורכבו מחדש תחת השם "דז'ה". ב-85', יצא הלהיט המצליח ביותר שלהם "You and Me Tonight" שהגיע למקום ה-12 במצעד הבריטי.

פייב סטאר היו חמישית אחים ואחיות בריטיים, שפעלו בין 1985 ל-1988 והתפרסמו, מלבד מכמה להיטים מרגשים כמו זה, בלוק אחיד שכלל חליפות טרנינג, עגילים כבדים וכוריאגרפיה מוקפדת. מהלהקות שסללו את הדרך להרכבי הבנים והבנות של העשור הבא, רק שבאייטיז עוד שמרו על זה בתוך המשפחה, כמו הג'ונאז בראדרס, אבל לא.

אס.או.אס בנד מאטלנטה, ג'ורג'יה הוקמו כבר ב-1977 אבל התפרסמו עם הלהיט "Take Your Time (Do It Right)" רק ב-1980. שלוש שנים אחרי, הם השכילו לחבור לצמד מפיקי העל ג'ימי ג'ם וטרי לואיס, המוחות מאחורי בית ההפקה "פלייט טיים" שגם כתבו להם את השיר שיכניס אותם אל היכלי הנצח של הפופ - "Just Be Good to Me" . שבע שנים אחרי, הקטע חזר אל התודעה עם עיבוד של פאטבוי סלים (אז עדין נורמן קוק תחת השם ביטס אינטרנאשיונל), במאש-אפ עם "גאנז אוף בריקסטון" של הקלאש. השיר במיקס של קוק הגיע בפברואר 1990 למקום הראשון במצעד הבריטי ועדין נשמע טרי כמו אפרסק.

בגלל שהוא איתנו כל כך הרבה זמן, כמעט אפשר לשכוח שפרינס הוא אחד מהיוצרים החשובים והמשפיעים על הסאונד של הפ'אנק המודרני שאחרי ג'יימס בראון וג'ורג' קלינטון. כל האלבומים שלו מכילים שירים שיכולים בקלות להכנס לרשימה הזו והבחירה בינהם קשה מאד. ובכל זאת, מתוך הבכורה מ-1979 הנה "I Feel For You" בביצוע משותף לו ולצ'אקה קאן (שגם חידשה את השיר ב-84) עם סטיבי וונדר על המפוחית. טירוף.

כמו שאמרתי, זה קודם כל הסאונד. פריך ומתפוצץ. הסינתיסייזר שלוקח אותך קדימה, הגרוב הפסיכי של הקטע הזה שהוא אחד הגדולים של האדון, ולהיט מכובד במסיבות הנכונות של 2009. הערב, אם הכל יעבור כמו שצריך, נקבל אותו בגרסא החיה. מתרגשים?