פרק ראשון: "בשליחות הקיסר למחוז קזוסה"

שניים צפו במתרחש בגן באותו הלילה.

אחד מהם היה הזקן על הגזוזטרה, שרכן מעט קדימה כששמע קול פסיעות קלות בשביל היוצא מן הביתן הקטן שבעורף.

האישה הצעירה חוזרת. לבדה! לרגע ה?זין את עיניו בבוהק המשי הדקיק הססגוני ובנצנוץ הזהב בשערה. אור הירח תעתע תחת העצים ועיניו כבר היו חלשות מזקנה. אחרי רגע הבחין שהיא מתייפחת. היא כשלה סמוך לשער המוביל אל הרחוב, שרוולה הרחב היה מהודק אל פניה, זרוע דקיקה גיששה את דרכה. בשער עצרה להביט אחורה לעבר הביתן; אחר כך חמקה החוצה ונעלמה.
הזקן חייך חיוך רחב חסר שיניים. מריבת אוהבים. הדייר שלו היה צעיר יפה תואר במיוחד. לא פלא שהצליח לרקום קשר עם גבירה ממעמד רם כל כך שהורשתה להתקשט באריגים ובמכבנות זהב האסורים על נחותים ממנה.

הוא היה מרוצה. חייו הצטמצמו לקטע הגן הצר שנשקף מן הגזוזטרה שלו, וההנאה העקיפה מתענוגותיהם החשאיים של בני האצולה מילאה את שעותיו הגלמודות בהשערות מרתקות. הוא ציפה בשמחה ללילות אחרים ולעוד שעשועים. באנחת אושר דידה אל משכבו.

הצופה האחר היה מרוצה גם הוא. הוא השתופף בין השיחים לאחר שעקב אחר בני הזוג אל מקום המסתור שלהם. גם הוא הבחין בתכשיטי הזהב בשערה של הגבירה. כשמיהרה לחלוף על פניו בדרכה אל הרחוב הופתע ממזלו הטוב. הוא לא ציפה שתצא כעבור זמן קצר כל כך – לבדה – והוא הלך בעקבותיה.

הגבירה חלפה בריצה ברחובות העזובים. מעולם לא עברה כאן לבדה, וגם לא בשום מקום אחר. בדרך כלל עשתה את דרכה בכרכרה או באפריון, ותמיד בחברת בני לוויה, אבל הפעם לא הייתה זו שליחות רגילה. כל אימת שהלכו כאן יחד הסתתרה מאחורי צעיפה והניחה לו להוביל אותה. כעת חיפשה בקדחתנות סימני דרך מוכרים.

פעם או פעמיים פנתה לסמטה הלא נכונה. במקום אחד היה נדמה לה שהיא שומעת צעדים מאחוריה וקיוותה שזהו אהובה?, אבל כשהסתובבה לא ראתה איש. רוב הבתים הישנים שלאורך הרחובות היו נטושים ומטים לנפול. אחרים היו חבויים מאחורי סבכי שיחים עבותים, שעריהם נעולים היטב נגד אורחים לא קרואים.

צעדיה נעשו מהוססים. הירח הכסיף את עקבות דמעותיה. מפגשיהם בביתן החבוי היו חשאיים ונואשים. שום דבר לא שקול כנגד תשוקתם. מרצונה הפקידה את חייה בידי אהובה, וכעת הייתה לבדה ואחוזת ייאוש.

הרחובות השתרעו ריקים, אבל בענפי העצים נעו צורות דוממות ותרו אחר טרף. אי שם צווחה חיה קטנה ומשהו נחבט ופ?רפ?ר. היא הידקה אליה בחוזקה את שובלי שמלותיה והחלה שוב לרוץ, רדופת פחד-פתאום מנמרים המשחרים לטרף ומשדים שניביהם נוטפים דם. צורות מוזרות התנשאו מתוך עלטת גנים נטושים; קולות מצמררים נשמעו מענפי עצים מיתמרים. כנפו של עוף לילי שהמריא רפרפה על לחייה?, והיא זעקה לעזרת הא?לה ק?נו?ן.
ואז ראתה את עיטור הגג המוזהב של הפגודה ופלטה אנחת רווחה. היא הגיעה לחומה ההרוסה של המקדש הישן הנטוש וידעה היכן היא נמצאת. המבנים המקודשים ניצבו דוממים ושלווים לאור הירח. הא?לה, מגינתם של החלשים והמתייסרים, שכנה שם ושמעה את שוועתה.

קצת מעבר למקדש, בשדה פתוח שאביונים הקימו בו בקתות רעועות, השיג הצופה השני את הצעירה.

הטורף האנושי ציפה שטרפ?ו תחזור עם מאהבה?, ומאימת חרבו הארוכה הציב את אנשיו בקרבת מקום, אבל המצב הזה היה טוב בהרבה.

בגיחוך רחב קפץ ונעמד בדרכה. היא עצרה ונשימתה נעתקה. בדיוק באותו רגע נקרעו העננים ואור הירח האיר את פניו. היא צרחה ונרתעה, אחוזת בעתה.
הפעם לא שמעה אותה הא?לה.