בעשרה במאי 1989, בתשע ועשרים בערב, לקח אלפרד ג'י הנטר השלישי מאיפסוויץ' מסצ'וסטס רובה חצי אוטומטי 47 AK בעל מחסנית בננה, נהג בוואן שלו לעבר ביתה של אלווירה שאנשז בת השלושים ב-476 לומאס אווניו בדנברס מסס וירה לעברה אחד עשר כדורים. אלווירה, פרודתו, כרעה שותתת דם. הוא הביט בבנו בן השבע שכרע על גופת אמו. הילד קם, הנטר ירה עוד כדור לעבר ראשה של אלווירה, הילד צווח, הנטר אמר: תגיד את שמי! הילד מתבוסס בדם אמו, חשק את שפתיו, לא אמר דבר ובעט בפחד באמו.
הנטר יצא מהבית, התניע את הוואן ונסע לעבר מגרש החנייה של המסעדה הסינית צ'ואן-סיטי בחוף הצפוני. ליד עמוד שעליו התנוסס דגל דהוי של ארצות הברית, אף אם לא לגמרי קרוע, החנה את רכבו וחיפש מכונית שאותה יוכל לגנוב. הוא ניסה לפרוץ לכמה מכוניות. מלצרית מכסיקנית שנשאה שק מלא בקבוקים ריקים לעבר פחי הזבל זכרה שראתה איש כבד, משופם, מפסיק לנסות ועומד תקוע במקום.
הנטר נכשל וחזר לוואן, נהג בכביש 62, עבר את הכניסה לסאלם, הבחין בביואיק לבנה בעלת גג נפתח שנסעה לאיטה. נהגה הזקן נראה מרוכז ומתוח, הנטר נהג כמה דקות צמוד לו ואותת לו לעצור. האיש המבוהל עצר. הנטר קפץ מהוואן, שלף את הרובה החצי אוטומטי, סילק את הזקן ממכוניתו ותוך כדי כך גם הושיט לו את מפתחות הוואן והציע לו לנהוג בו ואמר, אל תדאג, המשטרה כבר תחזיר לך את הביואיק.
לפני שצא לדרך הוציא הנטר מהוואן שק כבד, העמיס אותו לתוך תא המטען של הביואיק ונהג משם. בעשר עשרים ושש דקות הוא הגיע לשדה התעופה הקטן בברלי. רוברט גולדר, מורה לטייס לעת מצוא ושומר הכניסה לשדה התעופה הקטן הסגור בשעות אלו, ישב אותה שעה בתא שליד השער. גולדר היה מרוכז בחומר ששינן למבחן במשפט אזרחי ושעליו היה אמור להיבחן למחרת. הנטר יצא מהביואיק, קרב אל גולדר שאפילו לא שמע את המכונית הקרבה, והופתע כאשר ראה מישהו מכוון אליו רובה חצי אוטומטי. גולדר, שבעבר שירת במשמר הלאומי, ידע מה זה חצי אוטומטי 47 AK עם מחסנית בננה והנטר ביקש ממנו להוביל אותו למטוס מתודלק. הם נסעו כמה מאות מטרים, ומן המכונית, כשידו האחת מחזיקה כל הזמן ברובה הוציא הנטר את השק. וכשלראשו מכווון הרובה הוביל גולדר את הנטר למטוס ססנה אדום-לבן 152 בעל שני מנועים. הנטר העמיס את השק אל המטוס, כשלפתע, בעודו עסוק בעבודתו, החל גולדר לברוח לעבר הביואיק. הנטר זינק אחריו, תפס אותו, לא אמר מילה, הוציא מהשק חבל, קשר את גולדר לגלגל מטוס חד מנועי שחנה בסמוך, בדק את הססנה וגילה שהוא כמעט מלא דלק, אך לא מלא לגמרי, ואז אמר לגולדר באכזבה, אך לא בכעס, שרימה אותו. גולדר הנפחד נשבע שככל הידוע לו, היה המכל מלא. הנטר התיישב בקוקפיט וצעק לגולדר הכפות; להתראות Pal, והתניע את המטוס. גולדר ראה את המטפים נעים, שמע את רעם המנועים שהודלקו בזה אחר זה, הנטר דהר על המסלול ולדברי גולדר, נסק כמו איזה קאובוי מהסרטים!
אלפרד ג'י הנטר השלישי טס מעל פרברי העיר שבחלקם התגורר לסירוגין במשך השנים. הוא טס צפונה לעבר ניו המפשר, הסתובב, ביצע סאלטות נועזות מעל וורהיל ואחר כך חג מעל ניוטון ופליינסטוב. הוא הסתובב, פנה דרומה ובמשך שעתיים תמימות חג מעל בוסטון. מטוסים ומסוקים הוזנקו לקראתו. הטייסים ומפקדי המשטרה ניסו לשוחח אתו בקשר אבל הוא לא ענה. אחרי ששתי יריות אזהרה שנורו לעברו גרמו להנטר לצנוח במהירות, נמוך מאוד לעבר היורים, איש כבר לא העז לירות בו. הם חששו שמא ייפגע אחד הבתים וחדלו לירות, אפילו יריות אזהרה.
הנטר הנמיך טוס לעבר בית הדואר המזרחי הגדול של בוסטון ונופף בכנפיו לעבר הסקרנים שעמדו בחלונות. הוא פתח את מכשיר הקשר וציווה לפנות את הקומה השביעית כי "הקומה השביעית של הדואר המזרחי היא האויב הגדול של כל טייס אמיתי!" המשטרה נזעקה מיד. מסוקים חגו מעל הבניין האפור הענק, שני פסיכולוגים משטרתיים שנקראו בדחיפות כדי לפענח את המשפט "הקומה השביעית של הדואר המזרחי היא האויב הגדול של כל טייס אמיתי!" ניסו בכל מאודם להעלות השערות שלא נלקחו ברצינות רבה מדי, בדבר מטוס כסמל לאיבר המין, דואר-הבול המתעקש וחודר לכל מטרה, המספר שבע כמספר מיסטי, הטייס המנסה כוחו בחדירה בלתי חוקית לגוף עמום או אולי משהו שקשור לאמו.
מפקדי המשטרה לא חיכו עד שהפתרון המוסכם יונח לפתחם ובטח לא משהו עם אמא. הם גם לא רצו להסתכן. אלף מאתיים שלושים ושניים עובדי הלילה של בניין הדואר המזרחי הגדול פונו בבהלה, אף כי הנטר הבהיר שהוא מבקש לפנות אך ורק את הקומה השביעית.
בינתיים, הנמיך הנטר לגובה הקומה השביעית וכשראה שהעובדים נמלטו כולם והקומה ריקה, ירה עשרה צרורות לעבר החלונות וזאת שעה שעובדי הבניין האחרים היו נסים בבהלה במדרגות החירום. הפסיכולוגים שכבר התמקמו מול המחשבים שלהם ואף הצליחו לשתות קפה, השתדלו ללא הצלחה לפענח את חידת הטייס התמוה אבל לא ידעו לפרש או לתת משהו לפקד א' או'הרה, הקצין האחראי שבאמצעים משטרתיים טהורים, אם גם ללא הצלחה יתירה, ניסה להבין את פשר האיבה שנטר הנטר לקומה השביעית של בניין הדואר המזרחי המזוין כדבריו.
שוטריו של או'הרה כבר שמעו מפי מנהל שדה התעופה על פרשת גולדר. מכיוון שהנטר לקח אתו את המסמכים מהוואן, ומשרד הרישוי היה סגור, לא ידעו מה שמו. הם ארבו לטייס המסתורי על האדמה ובשמים במסוקים ובמטוסים קלים, אולם לא ידעו בדיוק מה עליהם לעשות. ואילו הנטר, אף על פי שהיתה זאת שעת לילה וחסרו לו המכשירים והאביזרים המתוחכמים המיועדים לפעילות לילית של טייסי קרב, הצליח לפגוע בקומה השביעית של בית הדואר המזרחי ביסודיות ובשיטתיות, ורק בה בלבד.
הוא בעצם ירה לעבר כל חלון שני בקומה, מארבעת צדדיה, ואז נסק מעט, והטיל על גג הקומה השביעית שהיתה גם העליונה, על פי מה שנראה כסדר הגוי מראש, רימונים ופצצות. אף רימון או פצצה לא הוטלו לעבר אותה נקודה, אלא נפרשו, כדברי ק' דבליו קוקס, חוקר הביטוח שמאוחר יותר הוזמן להעריך את הנזק, במרחק של שלושה מטרים זה מזה. לא, לא בערך, גער בקצין, בדיוק שלושה! כמו שהצליח קודם לכן לירות בכל חלון שני מבין ארבעים ושניים החלונות הגדולים של הקומה השביעית. הנטר הטיל כמה פצצות גם על נקודות אסטרטגיות בגג הבניין והרס את האנטנה שהיתה מחוברת לקומה השביעית בלבד, החריב את התקרה הקעורה מעל חדר מיון המכתבים המהירים, וגרם לגג ולקומה השביעית נזק רב. בעצם, אמר אחר כך ק' דבליו, איש אחד הרס בעצמו גג גדול יותר מהקתדרלה של דרזדן. הוא הרס אותו לבדו, בססנה 152 מחורבן!
הנטר שלא ירה אפילו בטעות בחלון כלשהו לבד מבחלונות הקומה השביעית, נסק עתה מעלה וטס ישירות לעבר מסוק שניסה להתחכם לו. המסוק נאלץ לנחות בבהלה וכמעט והתנגש במסוק אחר. הנטר הנמיך, טס מעל גשר טובין וחרף החשכה, הנמיך וטס מתחת לגשר. כמעט נוגע במים, אך לא נוגע. וחוזר חלילה, טס מעליו ושוב טס מתחתיו; מבצע טייס שאף אדם בבוסטון לא זכר שבוצע אי פעם לא ביום, ובוודאי שלא בלילה; ועוד מתחת לגשר טובין! קשה להאמין, אמרו.
הנטר טס בגובה נמוך מעל הבתים והרחובות, שחלקם היו אפלים, לאורך הנהר ולאורך החוף. המטוס הזה, אמרה ביולה ק' שצפתה בו מקרוב מחלון מטבחה הגדול והחשוך בקומה השמונה עשרה, ממש רקד. אחד הזרקורים שכוון אליו על ידי הליקופטר משטרתי לכד את הטייס שנראה בתוך הקוקפיט. היא אמרה, ראיתי שמחה בעיניים שלו, אולי היה זה הדבר הכי מאושר שראיתי מימי!
הנטר כמעט שפשף את מגדל חברת הביטוח פרודנשן אבל דאג לטוס סמוך אליו ולא להתנגש בו. או אז נסק בהרמת אף, התיישר וטס לאורך גורדי השחקים. חלונו נשק לחלונות הומי הסקרנים שהצטופפו להביט בו, וביבושת שהפסיכולוגים שמעו ברקעה שמחה ילדותית נסתרת, אמר בקשר, היי! היי! והגברת אתל אוטינברגר מהקומה השלושים ושתיים באושן אווניו 1765 טענה שהוא נראה לה כמו איזה הודיני של טיס, ומצאה את עצמה, בקומבניזון מקומט, (סליחה אבל לא ידעתי שיבוא ולא גיהצתי שום דבר!), מול הבוהק של המטוס הקטן, מוחאת כפיים למישהו שאת פניו בעצם לא יכולה היתה לראות.
כשעה וארבעים דקות אחרי הנסיקה החל הנטר להתרחק, אולם להפתעת כולם חזר בו. הוא לא נמלט לקנדה אל השממות הפתוחות, אמר הסמל סם או'קונר לפקד או'הרה, הוא לא ניסה להימלט לאיזה מקום נידח ושומם באזור הפראי של אגם שמפליין, הוסיף בהתפעלות מהולה בבוז שחשים החלשים בעלי הסמכות נגד החזקים האומללים, הוא פשוט הסתובב חזרה וטס אנה ואנה מעל בוסטון ופרבריה, כאשר בקלות יכול היה להציל את עצמו, להימלט ואיש לא היה מוצא אותו לעולם. לא. בשתיים ושש עשרה לפנות בוקר, הנחית אלפרד ג'י הנטר השלישי את הססנה 152 בשדה התעופה הבינלאומי לוגן שבצדה השני של בוסטון. פקחי הטיסה שכיוונו לעברו רמזור ממגדלם, ציינו, שהנחיתה היתה מושלמת. הוא החנה את המטוס בקצה מסלול צדדי שלא היה פעיל זה זמן רב. אדוארד פוקס, אחד הפקחים שהתבונן בו במשקפת לילה אינפרה אדומה אמר שהנטר יצא, שלף מכיס מעילו תפוח, לעס אותו, וחיכה בשקט למשטרה שתבוא לאסור אותו. הסיפור הטרגי-קומי הזה, אם טרגדיה קשורה לסוף צפוי מראש וקומדיה ליכולת לתרץ אותו, מעניין גם בגלל מראה פניו של הנטר בעת מעצרו. לפי עדותו של אדוארד פוקס, היה הנטר שלו באופן מוגזם, כאילו היתה השלווה עצמה פעולה כלשהי.
בסיוע המחשב המשטרתי שכבר נסרק, נמצא שמו ונקשר לרצח אלווירה שאנשז, הרצח הראשון בדנברס זה עשרים ושלוש שנים. עובדה זאת גרמה לשוטרים להיות פטריוטים יותר, חסרי סבלנות ואף יותר אלימים; הנטר הוכנס לניידת המשטרה בכיפוף ראש, בכוח ותוך הפעלת אלימות מוגזמת. הוא לא ניסה להתנגד, הוא גמר ללעוס את התפוח, אפילו לא השליך את השאריות על משטח הבטון, אלא הכניס אותן לכיסו, כדי, כפי שהסביר אחר כך, לא ילכלך את המסלול, וגם כאשר ניסו להשפילו ולדחוף אותו במכות יבשות לעבר תחנת המשטרה נשאר הנטר מנומס ושלו.
*
למחרת ב"ניו יורק טיימס" או ב"וושינגטון פוסט" כמו ביתר עיתוני ארצות הברית, לא אוזכר מאורע זה כלל. גם עיתוני הערים סמוכות לבוסטון כמנצ'סטר ניוז, עיתוני ניוהייבן או ה"וואלי ניוז" בדרום מערב ניו המפשיר לא הזכירו אותו. בניגוד לגברת מרגרט אלוהין הנשל טפינגסטון מפרובו יוטה, שרוב רובם של עיתוני ארצות הברית הקדישו באותו יום מקום נרחב לסיקור פלא הפסקת השיהוק שלה שארך שלושים ושתיים שנים ללא הפסקה, לא חדר סיפורו של אלפרד ג'י הנטר השלישי למודעות הלאומית. רק עיתוני בוסטון ובעצם אחד מהם, כתב על המקרה: "הבוסטון טיימס" הקדיש למאורע זמן ומקום נאותים ואף יצר קשר עם הנוגעים בדבר, וזאת רק מפני שעורך העיתון מר וואטס היה חובב טיס מושבע ופעם אף זכה בפרס עבור הטסת דאון זעיר נמוך, קרוב מאוד לאדמה, מעל לשדה קוצים בוער.
הסמל או'קונר אמר לעיתונאי מהבוסטון טיימס; תראה, פתאום, למראה האושר של הנטר חשבתי על הפסקה בחוקה שלנו שבה נאמר שלכל אדם יש הזכות לחתירה לאושר. והנה לך הנטר המזוין והאושר שלו!
שהרי, אלפרד ג'י הנטר השלישי הצהיר באוזני הסמל או'קונר, ובפני פקד ל' או'הרה אחרי אזהרה שהשמיעו באוזניו, שכל שיגיד עלול להיחשב כעדות נגדו ושחקרו אותו מיד אחרי מעצרו, אמר בעליצות מובהקת שביום אחד, במשך ארבע שעות ושש עשרה דקות, עשה את כל מה ששאף לעשות: הוא הרג את אשתו. הוא הטיס מטוס. הוא הרס את הקומה השביעית של בית הדואר המזרחי הגדול. ואו'קונר הסביר: לא היה לו ממי לברוח, לכן הוא לא סובב את מטוסו ולא טס למקום מחבוא.
דובר המשטרה הנבוך לא אהב את דברי או'קונר וניסח את הודעתו הפומבית לעיתונאים המעטים שבאו לשמוע את הודעתו ותיאר את הדברים בלשון ציורית פחות: בארבע השעות ושש עשרה הדקות שבהן טס, רצח אחד, אלפרד ג'י הנטר השלישי בן הארבעים ושתיים מאיפסוויץ', מסצ'וסטס באמצעות רובה חצי אוטומטי מסוג A.K 47 בעל מחסנית בננה, בדם קר אשה חפה מפשע, גרם לפגיעה נפשית חמורה בבנו בן השבע, הרס רכוש ממשלתי יקר וסיכן את המרחב באווירי מעל בוסטון, וגם הפריע את מנוחת התושבים וגרם להם אי נעימות רבה ופחד. רב פקד הרולד שיבס, בקול צרוד ועיניים טרוטות מחוסר שינה, סיכם ואמר: החרא הזה נכנע כדי שזה יהיה הניצחון שלו, לא שלנו!
כבר במאמר הראשון שפורסם ב"בוסטון טיימס" ניתן הסבר למקרה. כתוצאה ממכה חזקה שקיבל בראשו בלידתו, נאמר שם, היו להנטר הלוצינציות ויזואליות ולכן פעל כפי שפעל.
היתה זאת כמובן עובדה חשובה מאין כמוה דווקא מפני שלא הסבירה דבר, ואולם היא החדירה שלווה מסוימת בלב החוקרים ובלב אלה המבקשים לקרוא בלא לדעת, להסתכל על מנת שלא לראות. שכן, אם סבל הנטר מההלוצינציות הללו שהרבו לתארן כמקור העיקרי לליקוי החמור ביכולתו המוטורית, כיצד ניתן להסביר את מה שחזרו וטענו פקחי הטיסה בשדה התעופה לוגן, שאמורים להבין בזה, ובהערצה שלא ניסו להסתירה חרף מה שכבר ידעו אודות הרצח האכזרי, שמעולם לא ראו טיסה ונחיתה נועזות יותר, מקצועיות יותר, ומדויקות, מילה שחזרה שוב ושוב בפי כולם, יותר, ובל נשכח את גולדר עם העדות על הנסיקה כמו איזה קאובוי מהסרטים? הלוצינציות שנבעו ממכה בראש ומיכולת מוטורית פגומה שכה הרבו לעסוק בה היו מונעים מהנטר שליטה טכנית כלשהי. עם הלוצנציות כאלה אי אפשר לטוס כלל, שלא לומר לטוס מתחת לגשר לוגן. מידת הדיוק המרבית שאותה גילה ביריות שירה בכל חלון שני ובהטלת הפצצות על הגג ברווחים קצובים תוך כדי טיסה אינה עולה בקנה אחד עם אדם חולה שהצליח פעמיים במה שאיש לפניו לא הצליח לעשות מעולם, לטוס מתחת לגשר לוגן.
הנטר טס קרוב מאוד לגגות, הקרוב ביותר שרק ניתן, טען הקפטן בדימוס א' פילמור קוקס, פנסיונר אחרי עשרים וחמש שנות טיס כקפטן בחיל האוויר האמריקני שחזה בטיסתו של הנטר מחלון ביתו. הוא ממש גירד, אמר, אבל לא, הוא ידע איך לא לגרד, האיש ירד קרוב מאוד לגשר טובין, כמעט גילח אותו ואז הנמיך וטס מתחת לגשר, מאה ארבעים רגל מזוינים מהמים ובחשכה! זה איננו אדם פגוע מוטורית כפי שנאמר על הנטר, הם כולם מטומטמים, חושבים רק ישר, לא מביטים לצדדים, לא לעומק, הפטיר בכעס.
אלפרד ג'י הנטר השלישי מעולם לא הטיס קודם לכן מטוס ומעולם לא ירה באוויר או לא באוויר ומעולם לא הטיל פצצות. סבו, אלפרד ג'י הנטר הראשון מסאלם מסצ'וסטס היה טייס במלחמת העולם הראשונה. שני בניו אף הם היו טייסים. המבוגר ביניהם, אלפרד ג'י הנטר השני, אביו של אלפרד ג'י הנטר השלישי, השתתף במלחמת העולם השנייה כטייס קרבי, ואחרי שהשתחרר בדרגת אלוף משנה שימש שנים ארוכות קפטן בחברת "דלתה". דודו של הנטר, ווילמוס אדוארד המכונה "הנועז" נהרג בשעת מילוי משימת טיס מסוכנת בקוריאה, וזכה לאות הצטיינות גבוה לאחר מותו ולהעלאה רטרואקטיבית בדרגה. לדברי עיתונאי שחקר את הפרשה בשביל ה"בוסטון טיימס" היה אביו של הנטר טיפוס שמרני, חשדני, נוטה למרה שחורה, שאהב רק דבר אחד, טיס. להנטר היתה אם שלא זכתה שיכנו אותה בשמה באף לא אחד מכל המאמרים שעסקו בפרשה. בתצלום דהוי שמצא עיתונאי שהצליח לחדור לתוך הבית, התצלום היחיד שנותר לה אחרי שכנראה שרפה את כל תצלומיה בליל שכרות, נראתה כאילו היא מנסה להתחבא מאחורי עצמה.
שכנה בשם רות פ' הרדינג סיפרה, שאמו של הנטר היתה צל מהלך בבית בו הקים אביו מוזיאון מפואר לטיס. הבית כולו היה גדוש בדגמי מטוסים, במדליות ציוריות של אביו ושל אחיו הגיבור, בתצלומי מטוסים ישנים וחדשים, תצלומי טייסים נועזים. תצלומי ההנטרים בסרבלי טיס, מפות אוויר, תצלומי אוויר של גרמניה, צרפת ובלגיה ממלחמת העולם הראשונה שצילם הנטר הראשון, וכנף שלמה של בי.52 שריד ממלחמת העולם השנייה שבו טס אלפרד ג'י הנטר השני קודם באוקיינוס השקט, ואחר-כך בשמי גרמניה.
הנטר גדל בבית שבו היתה אשה שלא העזה להרים את פניה מכוס הוויסקי ארבעת הוורדים הנצחית שבידה, פחדה ללדת עוד ילדים שילכלכו לבעלה את המדליות, הסבירה השכנה רות פ' הרדינג. בנה יחידה, אלפרד ג'י הנטר השלישי, לא הצליח להתרכז בשום דבר ולכן לא הצליח בלימודים. בספר השנה של כיתתו כתב מישהו, בעילום שם כמובן, שהנטר הוא ה- LOOSER של המחזור.
הנטר נדחה על יד שישים וארבע ועדות של מומחי התעופה בצבא, בטייסות אימון ובבתי ספר לטיס במשך שנים רבות. וחרף הדחיות החד משמעיות, ידע הנטר, שדווקא הוא נועד להיות הטייס הכי גדול במשפחה. אחד החוקרים בפרשה כתב שהנטר ניחן באותו ידע הנובע מאמונה, מהכרה עצמית נסתרת, מגדלות האין אונים, ידע שנבע ממנו עצמו, לא כפרק מהעבר המשפחתי. האיש פועל נגד כולם, נגד המקובל, ומשהו אמר לו בבדידותו שהוא צודק. הוא ניחן, כתב האיש, בתכונה שניחנו בה אנשים כהיטלר, כנפוליון וכאיינשטיין.
במקום לכעוס ולתת ביטוי לאלימות, רמס אותה הנטר לתוך עצמו, טען בשיחה טלפונית, כומר פיליפיני שהטביל את אלווירה שאנשז, אשתו המנוחה של הנטר, ושהכיר את הנטר כשזה התגורר באיים. נראה, שבגלל כישלונותיו המרובים, התעלה הבוז של שרחש לו אביו לדרגה גבוהה כל כך שדי היה באזכור שמו, כדי שהאב יאבד שיווי משקל ויטען, שלו היתה אשתו יותר מברז מקולקל, היה דורש לבצע בה בדיקת רקמות, אבל מכיוון שדמה הוחלף בוויסקי ארבעת הוורדים, מה כבר יהיה אפשר ללמוד מהבדיקה לבד מהמהילה הנכלולית של משפחת ברונפמן, הקייקים הקנדיים הממזרים שהצליחו לזייף וויסקי אמריקני טהור ולעשות מיליונים על חשבוננו?!
לפי דברי העיתונאי החוקר שמאמרו נדחק לשולי העיתון, באיזשהו רגע שבו אולי כבר כבה המעט שהותיר בה סיגראם ארבעת הוורדים, אפילו אמו של הנטר, שדברי בעלה היו חרותים עמוק בעורקי הוויסקי שהניח לה להתקיים בלא שתהיה צריכה לחיות, חדלה לראות את בנה כאשר הסתכלה בו.
בניגוד לאביו התמיר והרזה, לדודו האלגנטי והמהודר, ולסבו הנאה והמטופח, היה אלפרד ג'י הנטר השלישי מגושם, דובי, מסורבל ונהג תמיד באידיוטיות בגלל מה שאביו קרא בלעג, שנאה עצמית מעוררת בוז, ושכמובן היו לה, לפי דעתו, הסיבות הכי מצוינות בעולם. הבן שלי הוא טיפש, הוא מוגבל, הוא חסר הבנה מינימלית, הוא עלוקה. הנטר התנדב לחיל האוויר ונכשל כאמור בבחינות לטיס על ידי בוחניו שמשום מה שמחו לתעב אותו מן הרגע שנתקלו בו. הצבא, נכון יותר, חיל האוויר, שחרד למחיר מטוסיו, והיו לו כמובן סטנדרטים קבועים ועתירי ניסיון, סירב לקבלו חרף ייחוסו המשפחתי, חרף שמותיהם המהוללים של אביו דודו וסבו.
חברים לא היו להנטר, אף כי מותר לציין בהקשר זה, שגם לאביו לא היו חברים, וגם לא לאמו, וגם לא לדודו וגם לא לסבו, לא היה להם פנאי לחברויות או תחושה שזה נחוץ, וגם מעט אנשים חיבבו אותם, ועם זאת, יש להודות, שאת הנטר חיבבו אפילו פחות משחיבבו את אביו המצליח, את אמו הנעה בתוך ענני הוויסקי ארבעת הוורדים שלה, את דודו הסנוב או את סבו היהיר.
אחרי הדחייה האחרונה התנדב הנטר לחיל האוויר כחייל רגיל ונשלח לווייטנאם. אולי בגלל איזו ביורוקרטיה אירונית, אולי כך חשב אלוהים ברגע של זחיחות הדעת, עשו את הנטר לחובש קרבי בטייסת מסוקים. ושלוש שנים טס רב טוראי ראשון אלפרד ג'י הנטר השלישי במסוקים והעביר פצועים מהג'ונגלים. לא ניתן לו להטיס את המסוק אפילו כאשר הטייס נפגע. לא נתנו לו להטיס את המסוק גם כאשר חיפשו בנרות מישהו שיטיס מסוקי קרב לעבר אש התופת, משימה שבוטלה כי הוא היה היחיד שהתנדב לה, מכל הכנף שהיה מסונף לה. אפילו אם חלק מן הטייסים, שכדברי מפקד הכנף כבר גירדו אותם מתחתיות הביוב והיו אף לדברי טייסים וקצינים רבים ואובייקטיביים יותר, חסרי הבנה מינימלית בטיס, אפילו אז, חרף תחנוניו, לא אפשרו להנטר להטיס את המסוק. גם ההעזה כשגילה כחובש כשרץ לתוך אש תופת, תושייתו במסוק, כשהציל, תוך כדי סיכון חיים ממש, את רב סרן הופקינס האגדי, לא הועילו לו. הכישורים שלו, טענו, היו כאלה, שבגללם אסור היה לו להטיס שום כלי טיס בשום מקרה.
בכל שלוש השנים האלו בווייטנאם, תוך קרבה אל הסכנה, לא עשה לעצמו הנטר אפילו חבר אחד, להוציא בחור אחד מאריזונה שמצא מדי פעם זמן ללעוג לו, כלומר להכיר בקיומו. דבקה בו אותה תווית של LOOSER שהביא מבית הספר. אפילו העזתו הוסברה כאיזה צורך מגוחך להתגנדר במסכנותו ולהתפלש בה. שלוש שנים היה יושב, גם תחת אש כבדה, סמוך לאנשים שנהרגו ונפצעו כזבובים, ואוכל או חושב לבד. אותו בחור מאריזונה ראה אותו פעם פוסע לעבר "ניו יורק", בית זונות נודע בסייגון. הנטר עמד, אמר הבחור, הציץ פנימה, וחזר שכלעומת שבא. כששאל אותו לפשר הדבר, ענה, אני לא יכול לבגוד. והחייל שאל, במי? והנטר אמר, עדיין אין לי במי.
אחרי שהשתחרר מהצבא, חזר לאמריקה ולא מצא את מקומו. הוא עבד קצת בסבלות, בבית חרושת לצינורות, חסך מעט כסף, קיבל דמי פרישה מהצבא והחל לנדוד בעולם. באי נידח בפיליפינים פגש את אלווירה שאנשז בת התשע עשרה. אלווירה עבדה כמלצרית בבר קטן. היא לא היתה נאה, אבל נלכדה במה שתיארה אחר-כך, במילים מעט שונות, כקסם הבדידות המוחלטת של הנטר או, במילים אחרות לגמרי, בדולרים שלו. ולכן, כשביקש ממנה, נאותה להינשא לו, מחוסר ברירות אחרות.
*
חרף הנתונים המפוקפקים של תחילת סיפורם, היה להם כפי הנראה די טוב באי הזה. הנטר לא ציפה עוד לשום דבר. באחד הרגעים הנדירים בהם שקעה אלווירה המרירה והקודרת לתוך מה שאולי נגע אי-פעם באיזו נשמה שבוודאי ניחנה בה, בהפסקת צהריים בבית המשפט בסאלם מסצ'וסטס אשר דן בתביעתה הראשונה נגד הנטר, אמרה לעיתונאי זוטר שראיין אותה לעיתון של חברת סופרמרקטים: תראה, היה בו חום. מסכן, דובוני. פעם הלכתי לאיבוד, והוא נסע לחפש אותי בג'יפ. החלטתי לחכות לו, אף על פי שלא ידעתי אם יבוא, אבל מה שאני רוצה להגיד הוא שהאמנתי, שאם יש בעולם אחד שימצא אותי באמצע היער זה הנטר. והוא נסע שעות בג'יפ הזה שהיה נוהג בו ובאמת מצא אותי. ומה עשה כשמצא אותי? הוא עמד שם והודה לי על שהייתי שם.
אחרי זמן מה, אמרה אלווירה כשהיא חוזרת לעצמה, וניערה קווצת שיער ממצחה, (כתב העיתונאי שידע שעל מנת לעצב דמות חייב להיות אפיון כלשהו וניעור השיער נראה לו אפיון נכון) נהיו עיניה קפואות, קשות, והיא הוסיפה, הוא נכנע לי, רציתי לצאת מהחור הזה. הוא עבד בחקלאות ובלילה היה שותה בירה וחושב. אפשר היה לשמוע איך הוא חושב, אבל לא מה הוא חושב, אם בכלל היה משהו כזה.
ככל הנראה נדנדה אלווירה להנטר ללא הרף, הוא כבר חש זנוח ופגוע, אבל נואש מלשכנע אותה להמשיך להישאר באי והסביר לה שלא רק הוא, אלא גם ישו נכשל. נגע לה שאמר ישו, כי הכומר ניסה להסביר לה שמי שסובל מאוד יכול לחולל ניסים. הכומר צלע יותר משהלך, אמרה אלווירה, והיה הידיד היחיד, לבד מהחייל ההוא מאריזונה, שהיה להנטר מעולם. והנטר אמר לה כנוע, אני אחזור אתך אלווירה, אבל חבל. טוב לי כאן, אבל אם כל כך רוצה, אז אני אחזור לאמריקה. היא לעגה לו מעט, בראיון טלפוני קצר ל"בוסטון טיימס" אמר הכומר הפיליפיני שהנאמנות של הנטר שבתה את לבה הקר של אלווירה. הכרתי אותה מיום שנולדה, אמר, כשהוריה, או אחד מהם, אינני יודע מי בדיוק, נטש אותה עטופה בשמיכה על מפתן הכנסייה. היה לה לב מאבן לאלווירה. אתה נולד יתום באיים האלה ואתה לומד לא לסמוך אפילו על הצל של עצמך. הנטר נכנע, נעתר להפצרותיה וחזר אתה הביתה.
עם בואם רצה להתיישב באריזונה, שכן במטוס פגש את החייל שהיה אדיב אולי נחמד? אליו בוויטנאם והוא הציע לו להוציא רשיון טיס מזויף, שאינו יקר כל-כך באריזונה, ואז ליסוע למכסיקו ולעבוד שם בהטסת מוניות אוויר. לא בערים הגדולות, שם מקפידים. אולי בקרבת גווטמאלה, או ביוקטן, אבל אלווירה אמרה: יש לך הורים הנטר, יש לך משפחה, אנחנו נגור על ידם.
הוא אמר, זה לא כמו שאת חושבת, אלווירה, והיא אמרה, הם יכולים להגיד מה שירצו, אני אביא להם נכד וזה כבר ישבור אותם. הנטר אמר, את לא מכירה אותם, נכדים לא ישברו אותם. אבל, כמובן, נכנע לה.
הוא שכר דירה קטנה וניסה להציג את אלווירה להוריו. אמו התבלבלה, אביו הפגין לעג פחות מנומס מצונן. אלווירה, בחורה למודת סבל, לא התרגשה, היא הסתפקה בכך שאחרי זמן מה ראתה בילד שבינתיים ילדה, נכס. היא טיפחה אותו נגד הנטר ובשביל הוריו שסנטו בה. מה חשוב לי, אמרה, מה חושבים ההורים החנוטים האלה, הגיבורים המתים של המלחמות העתיקות, זהו הנכד החי היחיד שיש להם ושיהיה להם. אלפרד ג'י הנטר השלישי שעם חזרתו לסביבות בוסטון שוב עלה בנחיריו הריח המתוק של הטיס, התחנן שייתנו לו ללמוד בקורס טיס פרטי מפני שמגיע לו, כך טען, בגלל ווייטנאם, אבל חזר חפוי ראש.
אלווירה נהייתה נרגנת ומרירה: העושר האגדי שחלמה שייפול לחיקה באמריקה לא נפל, היא שנאה עכשיו את הנטר כמו שלא שנאה איש מימיה. היא חדלה להיניק את בנה כדי לשמר, כך הסבירה להנטר, שדיים נאים למה שהיתה מכנה בבוז בפניו, ההזדמנות הבאה. הנטר חיפש עבודה ופוטר מכל משרה שבה עבד מפני שכפי שהודה בפני אשתו, העבודות האלה לא היו בלב שלו. אלווירה אמרה שלא אכפת לה מה בלב שלו ומה לא בלב שלו. היא קראה לבנה פרדריק, וכששאל מדוע לא פרדריקו אמרה שזה בשביל הוריו, והוא הנטר הרביעי, והנטר אמר שלרוב אין רביעי והיא אמרה, מה אכפת לי מהכללים שלכם, אבל גם היא ראתה שהם אפילו לא שמו לב. הלב שלי, חזר ואמר שוב ושוב, לא בעבודה, והיא קנטרה אותו. היא אמרה, הלב שלך בתחת הנטר, יש לך בן, לאבא המחורבן שלך יש נכד, תטיס עפיפונים בימי ראשון הנטר, אתה טייס של מים, הדם של ההלוצינציות שכולם אומרים שיש לך יימרח עליך, מי עובד עם לב? יש בנק, צריך אוכל, לב זה בשביל שירים וניתוחים.
מרירותה של אלווירה שהלכה והתרעלה גרמה להנטר הבודד ייסורים שלא הכיר קודם. עתה כבר תפס בצער שהיא כל מה שיש לו, וניסה לפצות אותה ולא ידע במה, כי מה שהיה לו לתת היה הוא עצמו ואת זה ידע שהיא אינה רוצה והוא אף חשב שהיא צודקת. מלבד הגאוניות הפוטנציאלית שלו כטייס, החשיב את עצמו לאפס. בפיליפינים יכול היה לשתוק, לעבוד במטעים, לצחוק לפעמים, לשתות, לשבת עם הכומר העליז והנחמד שהטביל את אלווירה. באיים, אלווירה היתה יתומה מסכנה, תקועה בחור ההוא שם, והוא חייל אמריקני משוחרר עם ג'י איי ביל, עם גרין קארד בשבילה. פה באמריקה הוא היה שומדבר ולה היתה כבר אזרחות אמריקנית כולל שדיים במצב טוב. לא שבאמת היה איזשהו תור, אמר הנטר במרירות לא אופיינית לו, באחד מלילות השכרות שלו.
מעל הבית היו חגים ביום ראשון מטוסים קלים, וצעירים בבגדי ים צבעוניים צנחו במצנחים מהודרים לעבר חופי האוקיינוס לא רחוק משם. הנטר שפוטר ונטש את רוב העבודות, התקיים כבר מקצבה דלה של הביטוח הלאומי וישב מתוסכל מול הטלוויזיה עם בירה ביד והיא רוקנה תחמושת מורעלת שצברה כתוצאה מתחושת האובדן שאותה טיפחה והיתה מקניטה ומקנטרת אותו יום ולילה. אז החלה סדרה ארוכה של מריבות שנסתיימה באלימות גוברת והולכת מצד שניהם. היא היתה משליכה עליו חפצים שונים, ממחבת ועד כיסא, והוא, מחוסר ברירה, החל להכות אותה. הנטר שנא להכות. הוא מעולם לא הרים יד על איש. מעולם לא הכה. היא הכריחה אותו, כך אפילו הודתה בעצמה במשפט, בכנות שלא נעלמה מעיני השופט, אך גם לא ריככה אותו כלפי הנטר. היא אמרה, אני מודה, לא היה מה לאכול, הוא הגעיל אותי, רצה לגעת בי, רציתי לראות אם הוא בכלל גבר, גיריתי אותו להכות, העלבתי אותו, אפילו הוא נשבר, התקמט כמו בננה, גועל של איש.
בסופה של מריבה מתמשכת ומכוערת אחת מני רבות, ריחם פתאום הנטר על אלווירה והלך ומצא עבודה שהתמיד בה זמן ניכר, עבודה ששנא שנאה עמוקה. הוא מצא עבודה כממיין דואר, ולאחר מכן, כאחראי על קליטת שידורי האלחוט ומיון הדואר המיוחד בקומה השביעית של בניין הדואר המזרחי בבוסטון שבה עסקו בדברי הדואר ובמברקים החשובים ביותר. הנטר התאכזב ממשרד הדואר באותו רגע שמנהליו החלו להוקיר את כושר עבודתו ולשבח אותו. בפעם הראשונה בחייו היה הנטר מבוקש ואהוד. העובדים העריכו אותו. הוא עזר לחבריו בעבודה. הם אכלו יחד. שתו יחד. הוא היה שקט, אדיב, הצטיין במיון המכתבים במהירות שנראתה פעלולית ועם זאת מדויקת להפליא. שיטת ניהול המיון האוטומטי שהגה חסכה להנהלה הון וזמן, והועלתה על נס, והנטר זכה לבונוס לא קטן שאפשר לאלווירה לקנות מקלט טלוויזיה חדש, מכשיר וידיאו ומקרר חדיש שחוץ מקפה עשה הכול. הנטר הועלה בדרגה וכבר זכה למשכורת שמנה ביותר. אולם במקום לשמוח בחלקו, במה שאלווירה הסתמכה עליו כשהגתה קניית מכונית ספורט אדומה, מכשיר לטיפוח העור ומכונת כביסה חדשה, הסיק הנטר מסקנה הפוכה לחלוטין.
הוא הסביר לאלווירה ששנאתה אליו כבר קיבלה צורה של דת, הוא הסביר, או ניסה להסביר שההצלחה בדואר היא היא עצמה הכישלון הכי גדול של חייו. נקמה על היחס המוטעה והמרושע של החברה לכשרון הטייס הנדיר שלו. אני מטיס בראש שלי מטוסים כבר שלושים וחמש שנים. אם אני לא כשיר לטייס, אמר לה, אז אני טוב למיון דואר, מה שאומר, הסביר, שמיון הדואר, בעצם כל הדואר המחורבן, בעיקר הקומה השביעית המהוללת - להגיד מזוין לא היה מסוגל - אמרה אלווירה לאחד השופטים והלה צחקק עליז וטוב לב - כל הקומה המחורבנת הזאת נוגדת באכזריות את הכשרון האמיתי שלי ואני אפסיק עם זה כי לו הייתי יותר גרוע במיון הדואר, הייתי בוודאי מקובל ככשיר לטיס. אלווירה צחקה במרירות. היא עשתה לעצמה הרגל לעמוד ולבכות מול חלונות ראווה. הדואר שדרכו נשלחו אליה עלוני המכירות המגרים, החמיא לה כבעלת אמצעים פוטנציאליים, אך השפיל אותו, כי היה זקוק לכסף על מנת לפרנס אשה רוטנת ובן, שעתה, משגדל, נראה לו פגיע ודומה מדי לאביו.
סאגת המרירות המריבות והאלימות שגברה והלכה נסתיימה בתביעתה של אלווירה לפירוד. משהו באופיו של הנטר גרם לשופטים, והלוא היו כמה וכמה מועדי דיון, להיות נעדרי חמלה כלפיו. היתה בו, לדעתם, מין רפיסות שהם תיעבו, והם לא הסתירו את דעתם. הוא נראה להם נמושה גם כשניסה להסביר, לצחוקו של שופט אחד שלא הסתיר את הגיחוך שחש - זה היה אחרי שאלווירה הסבירה איך הבעל המזוין שלה לא מסוגל להגיד "מזוין" (היא אמרה זאת במבטא ספרדי קל, אבל הם התעלו מעל זה) שהוא בעצם טייס דגול ושביורוקרטיה אכזרית קיומית, מזימה לאומית ממש, מונעת ממנו לטוס.
תיאור חייה עד שפגשה את הנטר ומאז שחיה לצדו, כפי שסופר על ידי אלווירה טבול בדמעות שטכניקת הזלתן הוזלפה לה על ידי עורך דין וולש, מחברת "וולש, וודוורד וטייט" שאת המימון להעסקתו נידבה משפחתו של הנטר, ברוחב יד ובתענוג בלתי מסותר. סיפורה, המשוחק והמאומן על ידי עורך הדין, נגע עמוק ללב השופט, בעיקר נוכח עליבותו של הבעל, הטייס המהולל שאלוהים בכבודו ובעצמו מונע ממנו לטוס, הטייס המהולל שהעולם נקם בו על גדולתו!
אלווירה זכתה להסכם פירוד מצוין לגביה, עם התחייבות של הנטר לפרנס אותה ואת בנה בכבוד בלא שהיא עצמה תיאלץ לצאת לעבודה. הנטר עשה מספר ניסיונות נואשים להפר את האיסור לראות את בנו. הוא אמר, אני עצמי כשהייתי בן, איפה הייתי לי אז? אני, שפגעו בי, במי שאף פעם לא הורשה להיות בנו של אביו והיה תחליף רגעי לכוסית אחת מבקבוק ארבעת הוורדים של אמי, מדוע אסור שיהיה לי ילד? אבל מאמציו לא נשאו פרי. ואחרי שנואש לתבוע מאלווירה לאשש את קיומו שהכול, לבד ממנהלי הדואר, פקפקו בו, והוא הלוא כאב את מרירותה, הלוא אלווירה היתה האדם היחיד, לבד מאביו, שידע לעורר בו את הכאב העמוק המנסה להירדם. אחרי כל זה, הגביר את המלחמה באלווירה, תבע, דרש, ביקש ואפילו, בזכות מנהל סניף הדואר המזרחי שהתנדב לעזור, זכה למשפט חוזר.
אולם ה-LOOSER לא ידע להילחם. הוא השפיל את עצמו ושר לה שירי אהבה כשהוא שיכור ליד פתח הבית, מחזה שצולם במצלמה נסתרת על ידי שליחו של עורך דינה של אלווירה. הוא ניסה בלא הצלחה יתירה לפרוץ לביתה בכוח, מה שגם צולם והובא כעדות במשפט. לאחר כל זאת, חזרה אשתו והתעללה בו יותר מתמיד, ובאנגלית שהשתפרה פלאים מאז החלו המריבות. ולכן, כשהרג אותה, אולי אמר לה, וזאת איש אינו יודע, ניתן רק לנחש לפי צורת ההבעה של הנטר כאשר שתק את פרטי הסיפור בעת מעצרו, כשרק פיו זע בעווית שלא נעדר ממנה איור של מה שאולי היה עונג נכלם אך משוחרר, הוא אולי אמר לה לפני שעצמה לנצח את עיניה עם שניים עשר כדורי הרובה החצי אוטומטי בגופה, הנה, עכשיו אני יודע לעשות משהו באמת. ועלי, לא עליך, יכתבו בעיתון, ולא בגלל מיון המכתבים.
השופט, שאלווירה מיהרה אליו בעזרת עורך דינה, שוב אסר על הנטר להתקרב לבית. אלווירה לעגה לו ואמרה, לך לדואר נמושה! תעשה עם הידיים כאילו אתה טייס. אפילו מטוס צעצוע אתה לא יודע להטיס לילד שלך! בהעדר מילים לפגוע בה, שכן חוסר הישע שלו מעולם לא הפיק מילים אלימות, התנפל עליה שוב.
הפעם האחרונה שהתנפל עליה בנואשות, בלא כוונה, אבל בכאב, כי לא חשב שמגיע לו לכעוס באמת, היתה ביום עשרה במאי 1989, היום שנהיה אחר-כך היום המאושר בחייו. אותו יום, בעשר ועשרה בבוקר, הוטל על אלפרד ג'י הנטר השלישי מאיפסוויץ' מסצ'וסטס בבית המשפט המחוזי בסאלם עונש של שנת מאסר על תנאי מחמת עבירה על האיסור שהטילו עליו להתקרב לאשתו ולבנו ונגזר עליו לתת את הוואן שלו לאלווירה.
הוא היה כזה איש נחמד, אמר עליו עמית לעבודה אחרי שנודע על רצח אלווירה, ממש קשה להאמין. ועמית אחר שראה את להטוטי מטוס הססנה בחלון אמר, חיבבתי אותו, הוא לא ידע, לא התעסק בבעיות שלו, עבד נהדר, לא הפריע, היה נחמד.
לדברי המשטרה, היה להנטר רשיון מיוחד ובר תוקף לשאת כלי ירייה ארוכי קנה וטעוני מחסנית. כי הרי מדובר פה בבני אדם שעוצבו על ידי החוקה הטובה בעולם שלפיה החתירה לאושר היא טבעית ונעוצה בצדק אוניברסלי ולכן ניתנה לכל אדם גם הרשות לשאת נשק. אולי החיבור הזה, הצימוד בין שני חלקי החוקה הטובה בעולם הוא שעשה יותר מכל את אמריקה למה שהיא.
ואלפרד ג'י הנטר השלישי, עם כלי המשחית, עם הרובה החצי אוטומטי,47 A.K, עם מחסנית הבננה, עם הרימונים והפצצות, הטייס המתוסכל כדברי העיתונאים, שמהר מאוד לאחר מכן הצליחו לשכוח על קיומו, יצא מבית המשפט, ישב כמה שעות בלא ניע, הטיס בראש שוב ושוב מטוס ישן שאביו היה מטיס בתחילת המלחמה ושדמה להפליא למטוס ססנה 152 בעל שני המנועים. לבסוף קם, נסע לבית פרודתו, הרג אותה, הלך לגנוב מכונית. אף כתב ב"בוסטון טיימס" לא מצא תשובה מניחה את הדעת מדוע, אם ידע שיסגיר את עצמו, גנב את הביואיק כאשר הוואן כבר היה בבעלותה של אלווירה? ההשערה היתה שהנטר באמת חשב אז לברוח לקנדה או לאיזשהו חור אחר. ההשערה היתה שהוא עצמו הופתע מהאושר שחש ולכן חשב שדי לו בכך, שאין לו למה לצפות עוד בחייו.
ואז המריא משדה התעופה בברלי בססנה 152 אדום לבן, טס צפונה לעבר ניו המפשיר, ובחזרה לאורך החוף הצפוני עד דקסברי לפני שהחל את טיסת הפעלולים מעל בוסטון. בגבול ניו המפשיר דיבר צעיר יהודי מזוקן מחבורת הלל שישבה סביב מדורה ועסקה בשאלה הנצחית איפה היה אלוהים בשואה. הצעיר ראה את המטוס בתוך אלומת הזרקור שהתמקדה בו לכמה שניות ואמר שחש שהמטוס צחקק, כמו אותו אלוהים שדנו בו. הנטר טס נמוך מכדי שינסו באמת ללכוד אותו באוויר. ברגע מסוים, מעל בוסטון, כשעבר מול בניין פרודנשן הענק ונסק לגובה חמישים ושתיים קומותיו וראה את החלונות המוארים, החל מנמיך, מתרחק ושוב קרב ומצדיע בכנפו הימנית, אולי על מנת שאביו יידע שהוא לא רק טס נפלא אלא גם מצדיע לכל הטייסים המהוללים שחיו אי פעם.
ולמענו חייבים כאן לחזור, למען מי שיושב אי שם בכלא לכל ימי חייו, ראוי שהוא יידע שהרגע הגדול בחייו לא נשכח. שבתל אביב חי אדם שמעולם לא שכח. שידע שהמומחים אמרו שאף טייס לא היה מצליח לטוס מתחת לגשר טובין, מאה וארבעים רגל מגובה פני המים בלא לגעת בגשר מעל, או להתרסק במים מתחת.
ועכשיו, ממש ברגע זה של הקריאה עשוי הקורא הנבון לשאול מה לכל זה ולחיים ההווים, לספרות העכשווית העוסקת בחלומות נכזבים, לא בחלומות מתגשמים, מה לזה ולאיזושהי בעיה קיומית ספרותית, לפוסט מודרניזם, לציונות, אולי באמת היתה סיבה טובה להישארותו של הסיפור בלוקאליות הבוסטונית השוכחת, ומה בכלל כל כך חשוב בסיפור על אחד שטס והרג את אשתו והפך את היום הזה ליום המאושר בחייו.
מה לאושר ולספרות? האיש גנב מכונית, פרץ לשדה תעופה, קשר סטודנט מסכן לרגל של מטוס ופגע בבנו פגיעה שלא ישתחרר ממנה לעולם.
ואף על פי כן ייתכן שמצויה פה איזו תשובה לשאלה שאיש אינו שואל, והיא, עד איפה מגיע תוקף הפסקה הזאת שכל אדם זכאי לחיפוש הזה, לחתירה לאושר ולזכייה בו כשהיא צמודה לרשות האוניברסלית לשאת נשק. כולם אוהבים לדבר על אושר. אבל מה זה אושר? איך זה להיות מאושר עם אקדח בחגורה. כולם מדברים על חופש, מה זה חופש?
הנובר ניו המפשייר 1989 - תל אביב 2002