אין משחק

      אחרי שעמדו בעבר מאחורי יצירת אקשן מוצלחת, התסריטאים והבמאים של "גיימר" איבדו את המגע. ישי קיצ'לס פלא של להיט אחד

      ישי קיצ'לס

      לעניות דעתי, "Crank", סרטם הראשון של התסריטאים/במאים מארק נבלדין ובראיין טיילור (או, כפי שהם מכנים את עצמם, נבלדין/טיילור), הוא אחד מסרטי הפעולה הטובים של השנים האחרונות.

      הסרט הקטן הזה, שהציע לצופיו מפגן מרשים ובלתי מתפשר של אקשן מהיר, עצבני, מוגזם, מצחיק, מופרך ומגוחך, הציב במרכזו את ג'ייסון סטייתאם בתור פושטק להשכיר שנאלץ לעשות כל אשר ביכולתו על מנת לשמור על רמת אדרנלין גבוהה. רק כך יצליחו ליבו וגופו להתגבר על הוירוס הקטלני שהוזרק לדמו, ורק כך יספיק לנקום בבני הזונות שהזריקו לו אותו. רעיון אבסורדי לגמרי, אני מודה, אבל איכשהו שני החבר'ה האלה הצליחו לגרום לו לעבוד, ובדרך הם גם הצליחו להעניק לסטייתאם את הלגיטימיות החמקמקה שנדרשה לו על מנת להיות כוכב אמיתי של סרטי פעולה.

      בכל מקרה, שלוש שנים אחרי "Crank", ונבלדין/טיילור חוזרים. ובקטן. לאחרונה יצא בדי.וי.די "Crank 2: High Voltage" – סרט ההמשך הדי מאכזב שנכשל בקופות, נקטל על ידי הביקורות, ושלמרבה הצער התקשה לשחזר את קסמו המופרע של הסרט הראשון. ואם לא די בכך, בסוף השבוע האחרון עלה למסכים "גיימר" – פנטזיית מדע בדיוני אלימה וחצי אפויה שהשניים כתבו וביימו.

      (תוכן מקודם)

      לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

      בשיתוף שחל
      לכתבה המלאה
      די מעפן. "גיימר" (יחצנים)

      הזמן הוא העתיד הלא רחוק, וג'רארד באטלר ("300") הוא קייבל - כוכבה של סדרת ריאליטי פופולארית שבה נדרשת חבורה של נידונים למוות לשרוד בשורה של קרבות אכזריים על מנת לזכות בחופש שלהם. הטוויסט? הלוחמים נשלטים מרחוק בידי שחקנים, כאילו היו תקועים במשחק וידיאו, ומי ששולט בקייבל הוא ילדון מפונק בן 17. המוח המעוות שעומד מאחורי כל העסק הוא מולטי מיליארדר מרושע בשם קאסל (מייקל סי.הול, המוכר כאח ההומו מ"עמוק באדמה" וכרוצח הסדרתי מ"דקסטר"), ואם אתם חושבים שבאטלר ייתן לו להתחמק ללא עונש אתם טועים ומטעים.

      הרעיון שעומד בבסיסו של "גיימר" רחוק מלהיות חדש. נתקלנו בו, בין השאר, ב"הנרדף" של שוורצנגר וסטיבן קינג, וברימייק של "Death Race" מהשנה שעברה, בו כיכב ג'ייסון סטייתאם. הטוויסט האינטראקטיבי, לעומת זאת, שקורץ אל כיוונן של תופעות תרבותיות עכשוויות דוגמת "Second Life", "Sims" ו"פייסבוק", מקפיץ לראש סרטים כמו "אקסיסטנז", של קרוננברג, ו"להיות ג'ון מלקוביץ'", של ספייק ג'ונז וצ'רלי קאופמן.

      מן הראוי לציין שכל הסרטים שצוינו לעיל מעניינים, מבדרים ומספקים הרבה יותר מ"גיימר" המעפן (כן, אפילו הרימייק ל"Death Race"). שכן נבלדין/טיילור לא ממש מעוניינים לפתח את העולם שבו סרטם מתרחש או לחקור את המשמעויות הפילוסופיות/חברתיות של עולם כזה. יותר מעניין אותם להקיז את דמם של כמה שיותר אנשים ואם אפשר, אז רצוי שהשפריצים של הדם יהיו כמה שיותר מעוצבים ומסוגננים בזמן שהם בוקעים מתוככי הגוף ונמרחים על הקירות והרצפה.

      על פניו, אין לי כל בעיה עם זה. גם "הנרדף" לא ממש לקח פסקי זמן בין התכתשות אלימה אחת להתכתשות אלימה אחרת, על מנת לדון בהיבטים המוסריים של תוכניות ריאליטי היפותטיות שבהן ההמונים מריעים למעשי רצח שמתרחשים על המרקע. וטוב שכך - זה היה מפריע לארנולד להרביץ אותה בפאנץ' ליינים האגדיים שלו. אבל מה שכן יש לי בעיה איתו היא העובדה שגם סצנות האקשן ב"גיימר" – שפחות או יותר מסתכמות בשורה של סיקוונסי לחימה תזזיתיים, רפיטטיביים וקשים לפענוח שמתרחשים בשטח עירוני מפוחם - אינן מצליחות להסעיר יותר מדי ו/או להתקרב ברמת ההמצאה לחרא החולני שפיאר את "Crank". אפילו פאנץ' ליינים אין כאן.

      העניינים אמנם משתפרים קצת ברגע שגיבורנו המנוצל והמיוסר מחליט להתנתק סוף סוף מכבליו של הג'וי סטיק, להשתין אל תוך מיכל דלק (הקטע הטוב בסרט) ולקחת את העניינים לידיים. או אז מקבל הצופה טעימה קטנה מהכאוס המענג שנבלדין/טיילור מסוגלים לייצר כשהם מתאמצים קצת. אבל זה מעט מדי, ומאוחר מדי. מה גם שחמש דקות אחר כך "גיימר" חוזר לדרכיו העצלות ותוקע את צופיו עם סצנת סיום אדישה ומבישה שעשויה לגרום לכם לתהות מדוע בכלל טרחו היוצרים לספר לכם את הסיפור הזה. האם "Crank" היה הבלחה חד פעמית? מזל של מתחילים? לא נעים להודות, אבל נכון לעכשיו, בהחלט נראה שהתשובה על השאלה הזאת היא חיובית.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully