וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הם ח-ר-ד-י-ם

בן זילכה

18.10.2009 / 7:18

הדוקומנטרי "סוררת" של ענת צוריה מצביע על הרעות החולות בעולם החרדי תוך כדי טפיחה חילונית, לא בהכרח מוצדקת, על השכם. בן זילכה מסורתי

"סוררת", שהוקרן אמש בערוץ 8 בכבלים, הוא השלישי מתוך טרילוגיית הסרטים של ענת צוריה, הנוגעים למעמד הנשים בחברה החרדית. אחרי שהביטה בעין ביקורתית בהלכות הטהרה שחלות על הנשים החרדיות בסרטה "טהורה", והביאה את זעקתן של מסורבות הגט בסרטה "מקודשת", התפנתה הפעם צוריה לטפל במה שמכונה בסרט "אובססיית הצניעות" החרדית. אל ארון הפרסים המלא ממילא של צוריה התווסף גם פרס הסרט התיעודי, בו זכתה עבור סרטה החדש בפסטיבל חיפה שהתקיים החודש.

קהל היעד של צוריה הוא לא נשוא עבודתה. סרטיה זוכים להדים גם בקהילה החרדית, אך ברור שרוב הצופים בהם הם חילוניים. אם כך, עולה השאלה מה מבקשת הבמאית להשיג בעזרת הביקורת החריפה העולה מהסרט, בהנחה שהקורבנות אותם היא מסמנת לא יזכו לראות סרטיה ולפיכך לא יתמרדו כנגד המצב אליו נקלעו. צוריה, שבאה מבית חילוני וקיבלה על עצמה מצוות בסיסיות בעקבות נישואיה, לא מתיימרת לתעד גם את חייה שלה. שתי הדמויות המובילות בסרט, שתי נשים "סוררות" שנטשו את המשפחות החסידיות מהן באו, מעידות בנוכחותן שמטרת הסרט היא כנראה להאיר עוול, ונדמה שגם לפרק במעט את הסבל שנובע ממנו. וכמו כל אמנות שנובעת מתחושת מחנק - ונקודת המוצא של "סוררת" היא המצוקה יותר מאשר האסתטיקה של הסיפור או הרצון לשנות את המציאות - גם הסרט הזה ניחן בכנות שמאפיינת זעקה שמקורה בכאב.

הסרט מסופר ברובו מפיהן של שרה, חסידת גור לשעבר, אם ובלוגרית בהווה, שחושפת ברשימותיה את חיי הנשים בקהילה ממנה היא באה, ושל שולמית, צלמת שהגיעה מרקע דומה ונטשה את משפחתה זמן קצר לפני צילומי הסרט. בדומה לשרה, שלומית ממשיכה לתעד את כור מחצבתה, אלא שאצלה המצלמה מחליפה את המילה הכתובה. היה קל להתפתות אחרי סיפורן האישי ולהעמיד אותו במרכז העלילה, אך נכון עשתה צוריה שהסתפקה בו רק כהדגמה מוחשית לכשל שאותו ניסתה לתעד. שתי הנשים משתפות את הצופה בקושי שחוו בעבר ובקשיי הנטישה הכוללים גם ניסיונות אובדניים, והן מעניקות לסרט את הרובד הרגשי, אך הן הקורבנות בסיפור הזה, בעוד שהגיבורה שלו היא השיטה, המערכת, העוול החברתי הגלום בה.

אם כבר שוויון

צוריה מתארת את הקהילה החרדית כקהילה חרדתית. את היחס החודרני של ראשיה להלכות הצניעות היא מדגימה בעזרת פרט טריוויאלי, יומיומי ומוכר – הנסיעה באוטובוס. "שרה ושולמית", נכתב בפתיח לסרט, "גדלו במשפחות חסידיות, בצל 'מהפכת הצניעות'", במסגרתה הוצג עיקרון ההפרדה בין גברים ונשים כערך דתי נעלה שאחד הביטויים שלו הוא הפרדה בין נשים לגברים בנסיעה באוטובוס, גזרה שגם סוקרה בזמנה בעיתונות החילונית.

אלא שהסרט של צוריה, כמו קודמיו, לא עוסק בחוסר הנוחות של ההגבלות, אלא חושף את האפליה הטבועה בהן ביחס לנשים. באחד השוטים הפותחים את הסרט מצולם פנים האוטובוס והחלוקה המתקיימת בו: מקדימה, ברווחה יחסית, הגברים; מצופפות מאחור, כשהן יכולות רק להביט בקנאה על הספסלים הריקים בקדמת האוטובוס, הנשים.

זוהי סצנה שחוזרת על עצמה בגרסאות שונות לאורך כל הסרט והיא לוכדת חוסר שוויון מקומם, אבל אם יש בטן רכה ל"סוררת" אז זו העובדה שהסרט חושף אי צדק שגלוי לעיני כל, בחברה שההיררכיה בין גברים לנשים היא חלק מהטקסטים המכוננים שלה. בסופו של דבר צוריה מצליחה לדלג מעל המכשול הזה, אבל לרגעים נדמה שהסרט הוא בעצם טפיחה על השכם של החברה החילונית על חשבון "האחר", אליו מופנית אצבע מאשימה. יהיה מעניין לצפות בטרילוגיה שתחשוף באותה רגישות ומיומנות את הדיכוי הנסתר בחברה ממנה הגיעה צוריה, שבה שיווין מגדרי הוא אחד מעקרונות היסוד, ובכל זאת נשים בה מושפלות – גם אם לא מדי יום באוטובוס – אז לפחות פעם בחודש בתלוש המשכורת.

"סוררת" יוקרן בשידור חוזר ביום שבת, 24.10 בשעה 20:10, בערוץ 8 בכבלים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully