"בשנה האחרונה משהו עבר על רסקל, והוא הפך מסוג של גיבור אנרגראונד לפס ייצור של להיטי דאנס-הופ יורו-טראשיים בשקל וחצי" כתב השבוע ארי פינס בטיים אאוט תל אביב. באובזרוור הבריטי הלכו רחוק יותר בביקורת שלהם על האלבום החדש של דיזי רסקל, "Tongue N' Cheek", כשסם וולפסון שאל בזלזול "האם הראפר השחור הכי מצליח בבריטניה סוף סוף מכר את נשמתו לשטן, או גרוע מכך, לקאלווין האריס"?
ירידות והשמצות על האלבום החדש של רסקל נשמעו מכל כיוון, כשמרבית האנשים שאימצו את הילד מהפינה בתחילת דרכו לא מוכנים לקבל את העובדה שהאיש שהכניס להיפ-הופ את הביטים הכי לא קומוניקטיביים שהיו בו, ושבעצם הפך את המושג "גריים" לסוג מוזיקה לגיטימי, השתנה לילד פוסטר שירים מסיבה מכל סוג על הרגליים. אך מה שכל הפארטי-פופרס האלו שאוהבים לבוא בטענות לא מצליחים להבין כשהם מסתכלים דרך חור המפתח, הוא שההתמסחרות של רסקל היא לא רק הדבר הכי טוב שקרה לחשבון הבנק שלו, אלא גם הדבר הכי טוב שיכל לקרות לנו ככלל או להיפ-הופ הבריטי בפרט.
כי היפ-הופ זה כנראה הז'אנר המוזיקלי היחיד שעובד טוב יותר כשהוא ממוסחר. נתחיל בזה שכבר שנים רבות כל הדברים המעניינים שקרו בהיפ-הופ האמריקאי הגיעו דווקא מהמצעדים ולא מהרחוב ונמשיך בטענה שהמחאה בהיפ-הופ כבר מזמן הפכה למשהו שולי. טרחני אפילו. הרי מג'יי-זי, דרך מוס דף ועד אם-אף דום, הרגעים הכי מוצלחים הם לא השירים בעלי המסר, אלא אלו שיש להם ביט מסיבתי, מילים מטופשות ושישה טונות של שחצנות. הדעה הרווחת היא שכל אומן שהופך למצליח או משנה את סגנונו לנגיש יותר בהתאם לכך, הוא זונה של מזומנים שחסר כל יושר אומנותי. הרבה פעמים זה באמת ככה, אך בהיפ-הופ זה לא המצב, וכדאי שאנשים יבינו את זה כבר.
ההבדל בין בן גיבארד (דת' קאב פור קיוטי) למשל, לרסקל, הוא שגיבארד עשה קריירה מלהיות מסכן וכאוב והיום, כשהוא נשוי לזואי דשנל, קשה להאמין לתסכול שלו. המוזיקה של גיבארד גם הפכה עם הזמן, בהתאם לכתיבה שלו, לסתמית לחלוטין. זה מה שקורה לאומן שמרגיש שהוא צריך לספק את אותה הסחורה שוב ושוב, כשהלב שלו כבר במקום אחר. רסקל, מצד שני, לא נשאר במקום. הוא התחיל בתור נער זועם וחסר כלום. לא היה לו מה להפסיד. הוא זעק עם הפלואו הרצחני שלו על ביטים שדרסו כל דבר שעבר בדרכם. אך עם ההצלחה והמזומנים, לא נשאר לרסקל על מה לכעוס ובמקום לנסות לתת לכל המעריצים הישנים את מה שהם מצפים ולהכשל בכך, רסקל החליט לעשות את הצעד הכי היפ-הופי בעולם, ולשמור על זה אמיתי. יש לו כסף, הוא מזיין כל היום, חוגג במסיבות וטוחן סמים כאילו שנשארו לו עוד יומיים לחיות. אז למה לא לשיר על זה? למה לא להתאים את הסגנון המוזיקלי שלו ללייף סטייל הנהנתני שאליו הגיע? לעשות כל דבר אחר יהיה מזויף, ותגידו מה שתרצו על רסקל, מזויף הוא אף פעם לא היה.
ההתמסחרות לכאורה של רסקל התחילה כבר באלבום הקודם והשלישי שלו, "Maths & English", כשהוא הזניח את מה שבנה בלונדון ופנה לכיוונים אמריקאים וקלילים יותר (ועשה זאת עם הכי הרבה סטייל שאפשר). באלבום החדש, רסקל חוזר לאירופה - לאיביזה אפילו - ולמרות הצ'יזינס, האירוח של מפיקים כמו טייסטו, ארמנד ואן הלדן וקאלווין האריס (עם האחרון אין לי שום בעיה, להיפך, אך נראה שההמונים, כאמור, מרימים גבה) הוא עדיין הדבר הכי מקורי בעולם. אף אחד לא נשמע כמוהו, אף אחד לא עושה מוזיקת דאנס כל כך נגישה וכל כך מגניבה וכיפית בו זמנית ואף אחד לא יכול להיות כל כך מיינסטרים ועדיין עד כדי כך שונה ומיוחד.
הרגעים המוצלחים ביותר באלבום הם להיטי המצעדים שאנחנו כבר מכירים חודשים. "Bonkers" עמוס הבאסים של ארמנד ואן הלנד הוא חתיכת הפצצה מסחררת שלא היתה עוברת סלקציה בלי הפלואו של רסקל. האחרון מצדו הופך את הקטע להברקה עם משפטים כמו "יש אנשים שחושבים שאני מטורף/ אבל אני חושב שאני סתם חופשי/ בן אדם, אני פשוט חי את החיים שלי/ אין שום דבר משוגע בנוגע אליי" ו"כל מה שאכפת לי ממנו הוא סקס ואלימות"; "Dance Wiv Me" בהפקתו של האריס הוא אחד משירי המסיבות השמחים ביותר של השנים האחרונות ו"Holiday" - גם אותו הפיק האריס - הוא שיר חופשות כיפי למדי שגורם לי לרצות ללבוש בקיני ולענטז אפילו שיש לי שיער על החזה ואין לי ציצים.
אך גם השירים האחרים באלבום מספקים את הסחורה ורחוקים מלשבת על תקן הפילרים. "Money, Money" שמתעסק בעיקר בבנות וכסף הוא שמח כמו איש שזכה בלוטו ועכשיו יוצא רק עם דוגמניות; "Bad Behaviour" בהפקתו של טייסטו הוא טראק כמעט אסידי שמוכיח שגם אמנים גרועים יכולים לקלוע פעם בשמונים שנה ו"Road Rage" מראה שרסקל עדיין יכול לרכב על ביט קשה ולא נגיש בהצלחה מרובה - סוג של "אפשר להוציא את הרסקל מהגטו, אבל אי אפשר להוציא את הגטו מהרסקל" - וזה בדיוק מה שעושה את האלבום למה שהוא.
רסקל אולי התמסחר, גדל, הפך למדושן ובסופו של דבר לאדם די חיובי, אבל לרגע הוא לא שוכח מאיפה הוא בא ולשניה הוא לא מזניח את הרצון להביא משהו חדש, גם אם המשהו הזה ייבלע ברגע במקום הראשון במצעד הבריטי. הוא לא "איבד את האדג'", כפי שכתב פינס באותה ביקורת, הוא פשוט התקדם ומצא אדג' אחר. וזה הרבה יותר מרשים מלעמוד במקום בכדי לרצות אנשים שמצפים ממך להיות בדיוק אותו האיש שבו הם התאהבו כמעט לפני 7 שנים.
* דיזי רסקל, "Tongue N' Cheek"
Dirtee Stank