פופ טארט

כשאנדי וורהל נשאל מה הוא חושב על חברו האמן ג'ספר ג'ונס, הוא ענה שלדעתו הוא גדול. כשהוא נשאל למה, תשובתו היתה: "כי הוא מכין ארוחות צהריים נהדרות". נדמה שאין תשובה טובה יותר מזו כדי לתאר – יותר נכון, להמחיש – את סוד קסמו של ג'ונס, היחיד שנותר בחיים מבין נבחרת החלומות של האמנות האמריקאית של שנות ה-50. שכן, אם יש משהו אחד שהאמן פורץ הדרך הזה אוהב זה אירוניה ולא בכדי הוא נחשב למי שהחיה מחדש את תנועת הדאדא – הנונסנס של האמנות הפלסטית – במחצית השנייה של המאה ה-20.

ג'ונס, שנולד ב-1930 באוגוסטה שבמדינת ג'ורג'יה, הגיע לניו יורק בסוף שנות ה-40, בדיוק כאשר האמנות האקספרסיבית והמופשטת של ג'קסון פולוק, מארק רותקו ודומיהם הגיעה לשיאה. הוא שאב רבות מהטכניקה של האמנים הללו והשפעתם ניכרת לכל אורך יצירתו, אבל את פריצת הדרך שלו עשה דווקא כאשר חרג מהנטייה שלהם להפשטה. עבודתו המוכרת ביותר, עד היום, היא "דגל" מ-1954-55 – ציור עשיר וחושני של דגל ארצות הברית – ובזכותה הוא נחשב, ביחד עם וורהול ואחרים, למי שהחזיר את האמנות האמריקאית אל הפיגורטיביות והמציא את השימוש האמנותי בסמלים ואובייקטים פופולריים – שימוש שמאוחר יותר הפך לתו ההיכר של וורהול.

לאורך השנים נערכו לג'ונס תערוכות רבות ומקיפות, שבחנו את גוף היצירה שלו מעשרות זוויות, אך בימים אלה נחשף פן של יצירתו שעד כה היה חבוי. 45 הדפסים, מתוך אוסף של 1,700, ששימשו את האמן כסקיצות לעבודות שהכין בין השנים 1962-1997, מוצגים עתה לראשונה בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון ואמורים לפתוח צוהר אל תהליך העבודה של אחד מאבות האמנות של המחצית השנייה של המאה ה-20.

"ההדפסים הללו לא פחות חשובים מהתוצרים הסופיים", אמרה אוצרת התערוכה, רוט פיין, לוואלה! תרבות. "ג'ונס נהג להכין אותם תוך כדי העבודה על יצירה מסוימת והתייחס אליהם כיצירות לכל דבר. הוא לא הבדיל בין יצירות למגירה ליצירות לתצוגה".

העבודות שמוצגות בתערוכה עשויות בשלוש טכניקות – ליתוגרפיה, תחריט והדפסת רשת – ומאורגנות בשני חללים. החלל הראשון מוקדש לעבודות משנות ה-60 וה-70 ומתמקד בתהליך הניסוי והטעייה שהעביר ג'ונס את הדימויים שברבות השנים הפכו למזוהים עם עבודתו: צורה של מטרה, מפת ארצות הברית, מספרים ואותיות, מילים שלמות (בעיקר שמות של צבעים) וטביעות גוף (כגון סימני נגיסה וטביעות יד או רגל). בחלל השני מוצגות עבודות משנות ה-80 וה-90 שבהן החל להכניס אלמנטים אוטוביוגרפיים לעבודותיו, למשל צילומים משפחתיים ותוכניות בנייה לבתים של בני משפחתו.

באחד מראיונותיו אמר ג'ונס כי מה שמעניין אותו באמנות זה היכולת שלה לקחת דימוי מסוים ולשכפל אותו שוב ושוב כדי לגלות אילו משמעויות מסתתרות בו. התערוכה הנוכחית חושפת פן נוסף של האופן שבו ביקש לעשות זאת.