פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נגב הרוח

      השמש הקופחת והמוזיקה האיכותית, הפכו את דעתו של עינב שיף לצלולה מאי פעם: אינדינגב הוא הפסטיבל הכי מרגש שיש לנו

      לפני שבוע, בין השעות 23:00 ל- 23:30 בלילה שידרו ברשת ג' את "LA" של הג'ינג'יות, השיר שהצליח להגיד על המוזיקה הישראלית מה שאינדינגב שלם ניסה לספר. גם בפעם ה- 92,000 שהשיר הזה מתנגן, קשה למדוד את העוצמה של "הרגליים היחפות שלי, היבלות היפות שלך" כמוסר ההשכל שתמיר אלברט מנסה להדגים איתו למה "בעברית זה עובד". "LA" הוא הסיבה לאהוב ולהאמין במוזיקה ישראלית, שלא ברור אם היא עדיין קיימת. ואם היא קיימת, איזה סיכוי כבר יש לה, לעזאזל, הרי הדיסקים לא נמכרים, ההופעות הן למוזמנים, חברים ובני משפחה והתחושה היא שהאור בקצה המנהרה הוא עוד אלבום פיוטים. אבל הנה, בשעות הצהריים בסוף השבוע האחרון, בחסות כבשן האוויר החם בנגב, להקת פסיכדליה מתוקה ועדיין אלמונית כמו תעני אסתר ארחה את כהן@מושון וביחד הם ביצעו את אותו "LA", כשכמעט אלף אנשים שלא ישנו כל הלילה מזנקים לתוך טפטפות מים שנתלו על הסככה מול הבמה המרכזית וצועקים: "בעברית זה עובד".

      אמיר גרומן מלהקת מריונטה סול (יותם רונן)
      מריונטה סול באינדי נגב (צילומים: יותם רונן)

      כל הכרטיסים לאינדינגב 2009 נמכרו מראש עבור הופעות של כ-50 הרכבים, רובם אלמונים לחלוטין, כי האווירה שאינדינגב סיפק בשנתיים האחרונות, היא משהו שהתחליפים המלאכותיים שניסו לחקות אותו לא הצליחו, וטוב שכך. זה התחיל ממריונטה סול שהצליחו לנגן את השירים הקודרים והאפלים שלהם על ערי בלהות שאין בהן כלום, למרות שלא הפסיקו לחייך למראה הקהל שבא לראות אותם.

      אחר כך הם ביצעו את "אני רוצה להיות הכלב שלך", הגרסה שלהם ל"I Wanna Be Your Dog" של איגי פופ והסטוג'ס ויכול להיות שהרוע והחשפוש שמאפיינים את השירים של הסטוג'ס הן מה שהאינדי הישראלי צריך יותר מעוד להקה שאוהבת את הביטלס. אחריהם נדב אזולאי עם איתי בלטר ו-Tiny Fingers פירקו באנרגיות את הבמה הקטנה, מזכירים עד כמה אמן חייב לירוק על הקהל שלו דם כדי לקבל חיבוקים.

      אבל הכוכב האמיתי של במה 2 בערב הראשון היה רייסקינדר, ששמו האמיתי הוא אסף עדן והוא כולו ילד ירושלמי עם להקה מצוינת (אשכרה מתים) ועתיד ורוד, עד כמה ורוד שעתיד במוזיקה הישראלית יוכל להיות.

      עדן הפגיש סוף סוף בין אוהד פישוף ל- The Streets עם שירה בקור ירושלמי על החיים דרך העיניים הציניות של דור שלם. דור שמאמין שההורים שלו טיפשים, שלא יודע לעשות כסף ושמוכן למות, אבל לא בשביל אידיאולוגיה. בקטע האחרון הוא השמיע את הריף של "ליתיום" של נירוונה ושר בפריסטייל מדכא ומצמרר "איזה כיף לי/החיים שלי ריקים". הוא מבין שמקורט קוביין נשאר לו רק העצב.

      ערן צור עם המידנייט פיקוקס בפסטיבל אינדינגב 2009 (יותם רונן)
      ערן צור עם המידנייט פיקוקס באינדינגב

      זו שנה שנייה שערן צור מתארח בפסטיבל כחלק ממופע אחר, ואפשר לכאורה לשאול את השאלה מה אינדי בערן צור. התשובה היא שמכל האמנים הישראלים שגדלו לתור הזהב של הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-90, היחיד שנותר אינדי בהלך הרוח שלו הוא ערן צור. צור, לא בדיוק מכונת מכירות תקליטים, הוא כבר 20 שנים הכותב העקבי הכי סוער וצבעוני ופרפורמר מבריק שמקפיד לעסוק בצד האפל של הנפש, באופן שהפך אותו למותג אינדי.

      בפסטיבל הוא הצטרף להופעה של המידנייט פיקוקס וביצע איתם את השירים שהחזירו ובענק את ערן צור המוטרף, המשוגע, האיש ששר על אנסים ומברשות בתחת. אותו ערן ששר ב"קרבות תרנגולים", שירו הגדול ביותר בעיני, "ריח נבלות ותאוות בשר" עם צרחה שאפשר להרגיש דרכה את הזוהמה מתוכה צור כתב את השיר. אחר כך, ביצע איתן רדושינסקי מהפיקוקס במדויק את "עלבון" וצור ענה לו עם השתתפות ב"Die" המעולה שלהם. תארו לכם את ערן צור צועק "Die Die Mother Fucker Die!". ועכשיו נראה מי יכול לומר שערן צור לא אינדי.

      קהל בפסטיבל אינדינגב 2009 (יותם רונן)
      וככה אתם נראיתם
      אינדינגב (יותם רונן)

      אין מתאים מאביב גדג' לנעול פסטיבל כמו אינדינגב. זה לא בגלל שתלמי אליהו, המושב בו גדל, נמצא מרחק דקירה מאתר הפסטיבל, אלא כי זוהי הדוגמה לכך שבסוף כל הסתלבטות של תמיר אלברט על "Come to Your Daddy Baby", נמצא גדג', ישראלי מסוכסך ומשוסע עם עצמו ועם הסביבה אליה נולד ובחר להתמודד איתה באמצעות המוזיקה. פורטיס עשה את הבחירה הזו, גם סחרוף וגם ערן צור. גדג' התחיל אותה לפני כמעט 15 שנים והוא מגיע אליה עכשיו כשהוא בשיא כוחו כדי לסגור את המעגל הזה, במגרש הביתי.

      עם נתוני הפתיחה המלחיצים והמרגשים האלו, הוא שר את "בלוז ראש חודש" על הקרב האבוד מראש מול היצר, על "הגולם" שמעדיף להשתכר ולא נהיה לו טוב על האדמה הזו, הקשה, שאין בה צ'אנס אחד. זה היה כואב ומטלטל כמו תמיד, אבל גם מזכך באותה עוצמה. כשזרנוקי המים נפתחו על הקהל ב"מנועים קדימה", קריאת הקרב של אלג'יר, היה ברור לכולם שאינדינגב זה אולי לא כל מה שיש למוזיקה בישראל, אבל עם זה אולי ננצח.

      אביב גדג' בפסטיבל אינדינגב 2009 (יותם רונן)