מארק ארם ממאדהאני הוא האיש שהיה שם כשהכל קרה. השם שלו לבד דוחס בתוכו למעלה מ-20 שנות מסורת. הוא ה- DNA של הגראנג', הסנדק של הסצנה, הדון של המאפיה. לעזאזל, הוא אפילו עדיין חי בסיאטל, בטח קנה שם וילה עם כל הכסף שלא בזבז על סמים, חי כמו מלך מלהיות האדם שקורט קוביין העריץ, מניאק לעיתונאים כי למה שיצטרך אותם בכלל.
"מה השעה אצלכם?" הוא שואל בתחילת השיחה, "אצלנו 10:00 בבוקר, יופי של מזג אוויר היום", הוא ממשיך בחביבות. אם אתם תוהים מדוע סולן להקת רוקנרול שלי רנאלדו מסוניק יות' כינה "חבורה של מסוממים ושיכורים" ער בשעה כזו, ארם מסביר בפשטות: "אה, אני בעבודה".
מה זאת אומרת אתה בעבודה? אתה הסולן של מאדהאני. אתה לא אמור לישון עכשיו?
"אני יכול לעשות את זה, אבל אז אני אגור ברחוב. אני עובד במחסן של סאב פופ, שזו עבודה מצוינת כי גם משלמים לי וגם, בניגוד למקומות עבודה אחרים של החברים בלהקה, כאן מעודדים אותי לצאת לטור הופעות ועוד מאפשרים לי לחזור אחר כך. אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב, אז 10 שנים הייתי בלי עבודה וזה היה נפלא. מה שכן, לא היה לי מושג באיזה יום אני נמצא".
אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל זה לא מה שציפיתי.
"זו המציאות של מאדהאני כלהקה שקיימת 21 שנים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנסוע כל הזמן. לחברים בלהקה יש ילדים ומשפחות והם לא רוצים להיות בלעדיהם וזה לגמרי מובן. זו הסיבה שאנחנו עדיין ביחד אחרי כל השנים האלו".
פתיחת השיחה הזו היא נקודת המוצא למסע ניפוץ המיתוסים שמארק ארם נמצא בו. האיש שעומד מאחורי שירים כמו "Touch Me I'm Sick" ו"Here Comes The Sickness", מי שהמציא את המונח "גראנג'" בשנת 1981 כשעוד קראו לו מארק מקלאכין, מי שהיה שם עוד ב- Green River ומי שהקול שלו הוא פס הקול של שנאה עצמית טהורה ומחופפת, הוא אדם שמגיע לעבודה עם אוכל שהוא הכין מהבית מוכן לחימום במיקרוגל המשרדי. ביום שבו אנחנו מדברים, ארם הביא איתו מרק, המאכל שאיתו הוא מרגיש הכי בנוח בבישול. פשוט אשתו, צלמת חיות מחמד במקצועה, נמצאת במונגוליה, וזה מה שיש. "חבר טוב שלי אמר לי כבר לפני 10 שנים שמשפחות הן הסכנה הכי גדולה לרוקנרול", הוא אומר. "אתה חושב שהוא צודק?"
אני באמת לא יודע כבר מה לחשוב. אתה כוכב רוק בן 47 שמגיע לעבודה עם מרק, זה המקום שדמיינת שתהיה בו?
"בחייך,פעם לא חשבתי שאגיע לגיל 30, המספר הזה לא היה בלקסיקון שלי. 50 זה כבר מספר מפחיד, זה אמנם לא מתקרב ל-60, שלשם אני מקווה שאגיע, אבל עדיין..."
אל תפספס
אל תפספס
למה חשבת שלא תגיע לגיל 30?
"בגלל שאף פעם לא חייתי בשביל העתיד, חייתי ברגע והרעיון של חיים ארוכים והזדקנות לא ממש דיבר אליי. אני לא האדם הכי חכם שפגשת בחייך, כנראה".
ארם אולי לא חושב שהוא הכי חכם, אבל על רוקנרול האיש יודע דבר או שניים. מרגע שמאדהאני הוקמה בשנת 1988, יחד עם סטיב טרנר, דן פיטר והבסיסט לשעבר מאט לוקין (היום מחליף אותו גאי מדיסון), החבורה הפסיכוטית הזו רצה ממועדון ריק אחד למשנהו, רוקנה את מלאי האלכוהול שם וניגנה עם הדם בידיים. כשסוניק יות' גילו אותם הם כבר היו כל כך מחוקים, שהם לא שמו לב שג'ון פיל, שדרן הבי.בי סי הוותיק ומי שאחראי על קריירות של להקות אלטרנטיביות ולמעלה מזה, משמיע את "Touch Me I'm Sick" כמוכה כלבת. אחר כך, כשהגראנג' התפוצץ לעולם בגדול, ליין סטיילי מאליס אין צ'יינז וקורט קוביין גילו את הסמים. מאדהאני כבר היו מעבר לזה. במעמדם המיתולוגי כסנדקים של אותה הסצנה שהכתיבה את שנות ה-90, הם התנהגו לרוב כמו המבוגר האחראי (עד כמה שניתן), באופן שאף הביא עליהם ביקורת על היותם "גרסת Hard Rock של הביטלס", כפי שכינה אותם שלא בחיבה היוצר והמפיק המוזיקלי המפורסם סטיב אלביני, איתו יבוא ארם בחשבון ממש עוד מעט.
הביקורת הזו לא עניינה את מאדהאני ואולי זו הסיבה שהיא שרדה את התאבדותו של קוביין, את הדעיכה של סאונדגרדן ואליס אין צ'יינז ואת שבירת ההגה של פרל ג'אם מ"Ten". ארם, חוזר על כך כל השיחה. מאדהאני לא התחתנו עם "Superfuzz Bigmuff", אותו EP בכורה שגילה אותם לעולם, הם לא נשבעו אמונים לג'ינס עם החורים בברכיים. ארם אפילו חושב שמדובר בפריט אופנה די מכוער. "הדבר הכי טוב במאדהאני הוא שאנחנו לא נשמעים כאילו עברו 30 שנים מאז התקליט האחרון שלנו", הוא אומר. "הדבר האחרון שהייתי רוצה להישמע זה כמו הדיסק האחרון של הסטוג'ס, `The Weirdness', שידעתי שהוא יישמע כמו אלבומי סולו של איגי פופ, שלא כולם היו כאלו טובים, אבל קניתי בכל זאת. אני מקווה שלא יעבדו יותר עם סטיב אלביני (שהפיק את האלבום ע.ש). אלוהים, זה היה נורא".
אתה לא ממש אוהב את אלביני, הא?
"סטיב אלביני הוא ממש אובר-רייטד. יש לו תיאוריות מעולות, אבל הסאונד שלו לא כזה טוב".
הפיקסיז חולקים עליך, גם נירוונה עם "In Utero".
"עזוב, הם לקחו את 'אין יוטרו' ממנו וברחו כי הם לא סבלו את המיקסים. מילא זה, אבל הסאונד של הסטוג'ז? בחייך, זה נורא".
ככל שהולכת השיחה ומתארכת, מארק ארם למעשה מסתייג מכל מה שדמותו התקשורתית מורכבת ממנו. סנדק? "להיות סנדק של מישהו בגיל הזה זה די מוזר", הוא אומר. "לא שמתי לב לחרא הזה. לא הסתובבתי בשירותים של הבית שלי ואמרתי 'אני הסנדק של הגראנג', תסתכלו עליי".
זה קצת מיתמם. הייתם שם טיפה קודם, זה לא בלט לפניכם. לא ידעו איך לקרוא לזה.
"זו נקודת מבט קצת מגוחכת, כי אז מה אם יש לזה שם? מאדהאני לא דומה לאליס אין צ'יינס, זה מגוחך. פרל ג'ם היו חברים שלנו, אבל תקליט שלהם מול אחד של מאדהאני זה שונה לגמרי. אנחנו לא השפענו על פרל ג'אם בשום צורה מלבד אולי העובדה שהם הביאו לנו אנשים להופעות".
שמעת את האחרון שלהם אגב?
"למזלי לא, כך שאני יכול להימנע משיפוט שלו. אבל ראיתי קליפ של כריס קורנל לא מזמן, מהאלבום האחרון שלו וזה היה אחד הדברים הכי מטומטמים שראיתי בחיים שלי. אבל הוא מוכר תקליטים כך שזה עובד בשבילו. הוא הרבה יותר עשיר".
אל תפספס
הפרק על מאדהאני בספר "Our Band Could Be Your Life", התנ"ך של האנדרגראונד האמריקאי בשנות ה- 80, מדגים את כמה הדיוקן ההיסטורי של ארם ומאדהאני כסנדקי הגראנג' הוא מגוחך. ארם מתואר בו כיצור כן ואותנטי, שלא פחד לומר על אלבום הבכורה המלא של הלהקה "עוד מאותו דבר, אבל לא כזה טוב". הוא לא אהב את הקולקטיביזם שהכריח אותו להיות תחת אותו גג עם שאר הסצנה. "זו פשוט הייתה מילה אחרת למלוכלך, מבולגן, וזהו", הוא מסביר את השם "גראנג'". "כשאתה עובד עם מפיק יקר בלייבל נחשב, הלכלוך נעלם. אני לא חושב שהמונח מתייחס במדויק למוזיקה שרוב האנשים דיברו עליה. להקת גראנג' אמיתית הייתה פורצת גבולות, נועזת. אפילו `Nevermind` של נירוונה לא נשמע כמו אלבום גראנג'".
אל תפספס
נו באמת, אתה סתם מתגרה.
"לא ברצינות, תקשיב לו. זה נשמע לך מלוכלך? זה אחד האלבומים הכי מצוחצחים שיש. הם רק התלבשו כמו היפים מלוכלכים".
אל תפספס
אתה מדבר מפרספקטיבה עכשיו. מה הרגשת בזמן אמת?
"כלום. היו רגעים שחשבנו שזה ממש מוזר שכולם מסתכלים עלינו ככה. זה לא השפיע עלינו ממש, מלבד להביא אנשים להופעות".
חשבת שעוד ימשיכו לדבר על הגראנג' כמורשת?
"ממש לא, אני לגמרי מופתע שזה עדיין שורד. בכלל. עבורי, מה שאנחנו עשינו היה פאנק רוק, שהייה מטריה מספיק גדולה לחסות בתוכה. באטהול סרפרס והריפלייסמנטס היו להקות פאנק רוק שונות לחלוטין ובשתיהן השתמשנו. עבור להקות סיאטל המוקדמות, רוב האנשים בפרל ג'אם, נירוונה וסאונד גרדן באו מסצנת ההארד-קור של האייטיז. זה שאחר כך זה הפך לגראנג' זה משהו אחר".
אתה מאוכזב מהאופן שבו הדברים התגלגלו? אין תחושת החמצה?
"אני במצב שבו אחרי 21 שנים יש עדיין מקומות שלא הופעתי בהם, כמו ישראל, איך אני יכול להרגיש החמצה? מה שכן, אני כן רוצה לשרוד כלכלית. זה משהו שבעבר לא הייתי חושב עליו והיום, עם הזמן, זה באמת מה שמטריד אותי".
כחלק ממסע ההישרדות הכלכלית שלו, באגף הכיף, ארם יגיע עם מאדהאני להופעה אחת בתל אביב, ב- 26 באוקטובר. יהיו שם שירים מ- "The Lucky Ones", האלבום האחרון שהוציאה הלהקה בשנת 2008 שזכה לביקורות מעולות, קלאסיקות וכמובן את מאדהאני, מהמופעים המפורסמים בעולם. "זה עדיין הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב", אומר ארם. "זה חלק מהשילוב שיש במאדהאני, של לקחת את מה שאתה עושה מאד ברצינות ולהיות אדם לא רציני בכלל. לכם גם אף פעם לא רבנו באמת בתוך הלהקה. פעם היינו מתחממים מהר יותר, היום אפילו זה לא. את ערימות האלכוהול שמביאים לנו לפני הופעות אנחנו לא ממש שותים. הגיל, אתה יודע".
אם סיכמנו שאתה לא סנדק, מה אתה כן?
"בקטע של מוזיקה? אני מרגיש בו זמנית מקדים את זמני בחמש שנים ומצד שני אין לי מושג מה יקרה עוד חמש דקות. זה הכל עניין של טעם, רק שלי יש טעם קצת יותר טוב. כל האנשים שקונים אלבומים של ביונסה פשוט טועים".
פעם פאנק-רוק, תמיד פאנק-רוק.
"כן, אבל לא בלינק 182 או לא יודע מה המקבילה של זה היום. זה פאנק-רוק שעוצב לילדות".
אם תראה בישראל מישהו עם חולצת פלנל, מה תגיד לו?
"לא חם לך?"