בפרקים הקודמים
כדי להבין מדוע החליטה מירה להביא אותי לכרונוסלביה ולרצוח אותי שם, ובעיקר בגלל שאמרו לי לעשות את זה, עליתי על מונית לשדה התעופה, שם פגשתי את ג'ימבו שהתלווה אלי. הוא לקח אותי אל המלווה השני שלי, שהתגלה כלא אחר מאשר אבי.
השעות שבין ה-3 באוקטובר וה-4 באוקטובר, 1989
בדרך החוצה מהחנות לקחתי את השקית. אבי עוד הספיק לרטון לעצמו על החוצפה של הממשלה להעלות את מחיר התרבות בימים טרופים כאלה, כשזה המפלט האחרון של ה"אנשים הנורמלים", כהגדרתו. ידעתי מראש שאין טעם לנסות אפילו לעצור אותו, לכן נתתי לזרם התודעה הפוליטי-חתרני שלו לעבור מעצמו, לפני שהתחלתי לתחקר אותו.
"אבא, מה אתה עושה כאן בכלל?"
"מה זאת אומרת?" עוד היה רגוז מעט, "אנחנו נוסעים לכרונוסלביה, ג'ימבו לא סיפר לך? וכמה זמן אני באמת צריך לחכות לכם?" המשיך כלפי הילד, "המטוס כמעט יצא בלעדינו!"
"עזוב אותו, אבא," אמרתי, קצת כועס וקצת משועשע, "הוא עוד ילד."
"זה הוא שאיחר, מר ס., שעה חיכיתי לו!" ג'ימבו הלך בינינו פגוע מעט.
"זה ילד זה?" אמר אבי ושלח יד ללטף את ראשו של הנער השחור, שנראה מפויס יותר עכשיו. נראה שהם ידידים ותיקים, חשבתי.
"כן, אבל איך אתה קשור לכל העסק הזה? ומה העניין עם מיראבל רוזנשטראוך? היא איימה לרצוח אותי בגלל דברים שקרו לפני מאות שנים, מי היא? ולמה כולם חושבים שגוסטב בראונדגן עשה את זה? ומאיפה הגיעה תיבת העץ אל עליית הגג שלי?"
אבי לא היה חסיד גדול של נימוסים בתוך המשפחה, בוודאי לא כאשר הוא טס על דלק של מוכרות ספרים בורות, שאינן מבינות מצוקה כלכלית מהי. "מה עשית כל הזמן הזה? שיחקת יו-יו? חשבתי שאתה כבר יודע את כל התשובות בעצמך! ההתנהלות שלך מביישת את השם סופרמולר, בחיי!"
"אולי במקום להתרגז כמו תיש זקן פשוט תספר לי כל מה שאתה יודע?"
"יש לנו את כל הטיסה בשביל זה, חבובצ'יק!" אמר וקרץ, "ובינתיים, אני חושש שאני עומד לעשות במכנסיים." הוא נראה משועשע מהחרוז הטפשי שיצא לו, ואני, בידיעה שזה מה שמחכה לי עכשיו 24 שעות ביממה, הוריתי לו על השלט לכיוון השירותים.
"'ני בא איתך, אדון, גם 'ני צריך ל?פ?ש?ת??ן כבר דחוף" אמר ג'ימבו, ושניהם נעלמו במרחבי הטרמינל.
עמדתי לבד.
***
מרוב שעמום התחלתי לשחק בשקית שבידי. מה יש בה? הספר שאבי קנה עכשיו בחנות. הוצאתי אותו מהשקית, וברגע אחד הייתי שוב בגילו של ג'ימבו: זה היה הספר האלמותי "פ??מ?ב??ר?יס השיכור". חיוך רחב התפשט על פניי. אמנם הספר היה במהדורה מחודשת, בכריכה קשה וגדולה ועם ציור מכוער על העטיפה, אבל הסיפור איזה סיפור! פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא:
זו שעת ערביים / כל היצורים הולכים לישון
השמש רד / זהו סופו של יום ראשון
ורק פמבריס / מוביל את עדר חמוריו
חוזר מהיריד העירוני לבית הוריו
רבה הדרך / עולה יורדת לה בין ההרים
הולך הנער / איתו מ?א?ת החמורים
אין איש בשביל / כאן רק עצים ואפלה
עולה באף ריחה של סכנה גדולה
"מה אתה עומד שם עם חיוך של סנאי מאושר?" שמעתי צעקה ומיהרתי לסגור את הספר. סבלנות, סימור, סבלנות. הוא בכל זאת זה שהביא אותך כאן אל האדמה.
המשכנו ללכת אל השער העלייה למטוס. מולנו צצה עמדת בדיקה שהובילה לתוך שרוול גדול, ומעליה כתובת אלקטרונית שזהרה בצהוב: "טיסה CR078 לדברצ'ן". עברנו על פני אנשים מחייכים במדים, אחת מהן, יפה במיוחד, גם קרצה לג'ימבו ונתנה לו סוכריה מתנת "חברת הנסיעות הלאומית של הקרפטים".
נכנסנו ברב הדר אל השרוול, ואני שלחתי מבט אחרון לאחור, אל השפיות היחסית שנשארה בארץ, בין חנויות הבגדים ודוכני הקפה. אבי שם את זרועו על כתפו של ג'ימבו ודיבר איתו. הסתכלתי עליהם הולכים לפניי. ג'ימבו היה נלהב מאד והצביע לכל כיוון, כנראה היתה זו הפעם הראשונה עבורו על מטוס. חייכתי בעל כורחי. אין לך דבר נאה יותר מפער הדורות שבין אנשים מבוגרים מאד ואנשים צעירים מאד ההולכים יחדיו, אפילו שהאנשים המבוגרים מאד נוטים להיות קטנוניים ומציקים לגביך כבר 37 שנים.
נכנסנו אל המטוס, וג'ימבו רץ קדימה, "לתפוס לנו כיסאות טובים" כלשונו. אבי נתן לי את התיק שלו, והלך בצעד מהיר אחריו, ואני נגררתי מאחור, חובט בראשיהם של הנוסעים עם שני תיקיי. לבסוף הגעתי אל המושבים שלנו, הנחתי את התיקים במקומם, והתיישבתי בנוחות יחסית בכיסא שליד המעבר. ג'ימבו ואבי המשיכו לגלות חיבה הדדית, כשאבי מסביר לו על השלטים השונים, ומה עליו לעשות במקרה שהמטוס מתרסק על הקרקע ועולה בלהבות. אמרתי לעצמי שזוהי הזדמנות מצוינת להירגע קצת, אולי אפילו אצליח לקרוא עיתון. התחככתי כלפי המשענת, מנסה למצוא תנוחה טובה, כשמעליי שמעתי קולה של דיילת:
"אדוני, תרצה משהו חם לשתות?"
הסתובבתי אליה, ולפני שהספקתי לבחור בין תה וקפה, השתנקתי לגמרי. מולי עמדה מיראבל רוזנשטראוך במדים ובחיוך הרחב ביותר שהצליחה לגייס.