בשבועות הקרובים צופי הטלוויזיה יעמדו תחת מתקפת הדרמות הישראליות. רשת כבר בהיכון עם "תיבת נח" של רני בלייר ו"מעורב ירושלמי" בעונה שנייה; ערוץ 10 ישלוף מחר את "מגדלים באוויר" של ניר ברגמן ו"חטופים" של קשת תפציע בתחילת 2010. אלו ועוד, הן חלק ממסורת חורפית טלוויזיונית של דרמה המכוונת לצפייה מתחת לפוך.
"תמיד אותו חלום" שעלתה אמש ב-HOT3 היא חריגה מסקרנת מהתמה המשפחתית המעייפת לפרקים, חלק ממסורת בריאה של הפקות מקור שוברות שגרה של חברת הכבלים דוגמת "תעשה לי ילד", "חשופים" או "הבורר".
בלי הרבה קשר למחזמר "מרי לו", "תמיד אותו חלום" הוא מיוזיקל דרמטי החג סביב רפרטואר שיריו של צביקה פיק. במרכזו, מאיר (עידו רוזנברג בתפקיד מצוין), שננטש על ידי אמו (מיה דגן) בגיל 10, לאחר שזו על פי בדיה שיצר כילד ויצאה משליטה יצאה להגשים את חלומה ולהפוך לזמרת ליווי של פיק. מאיר בן ה-18 עובר לתל אביב הגדולה, שמחבקת את נטייתו ההומוסקסואלית וחושפת אותו לחוויות מהסוג שיש לעיר להציע. בזמן שמאיר מפתח קריירת שירה במועדון דראג מקומי (חמוש בדראגיסטיות מוכרות ללא המון יכולות משחק דרמטיות), הוא נעזר בחבריו (ביניהם דנה פרידר, שכשרון המשחק המרשים שלה ראוי ציון) כדי למצוא את אמו, תוך שהוא חי את החלום שיצר עבורה.
בראש ובראשונה מדובר במיוזיקל טלוויזיוני שלא פוחד לפצוח בנאמבר אפילו כשהעלילה לא מחייבת אותו. ההיפך, ההתבססות על תוכן שיריו של פיק היא זו שמחייבת לא פעם את העלילה, אלמנט מסקרן שטרם נבחן עד תום במפת הפקות המקור הישראליות. על המימד הזה מתווסף קהל היעד העיקרי (אבל לא רק), קהילת הלהט"ב (הומואים, לסביות, בי וטראנס - בכל זאת, מיוזיקל) ובחסות זאת מתקיימות עלילות משנה אוניברסליות דוגמת יחסי אם ובנה, תהליך התבגרות בעיר הגדולה, הגשמת חלומות ואהבה על כל גווניה. נתוני הפתיחה הללו, בצירוף השמות על הנייר - איתן פוקס מביים, שירי ארצי כותבת ועברי לידר מפיק מוזיקלית ביחד עם עדי גולדשטיין היו אמורים להביא למסך תוצאה כמעט מושלמת. אבל העומס התכני והארטיסטי, בשילוב עם פורמט של מיני סדרה - ארבעה פרקים בלבד (ולא נניח דרמה שבועית או יומית) רק מגרדים את הפוטנציאל הגלום בפרויקט.
לא מספיק להיות שונה
הבלבול הראשוני אצל הצופים, נוצר עוד הרבה לפני שמאיר התבלבל מזהותו המינית, כשהם נזרקים הישר אל סצנת סבנטיז מובהקת שמקושטת באביזרי פיפטיז, סיקסטיז ואפילו ניינטיז (תראו לי ילד עם מדפסת לייזר בשנות ה-70). 8 שנים אחרי ואנחנו לכאורה בשנות ה-80 - כך מעידה לפחות התלבושת האחידה בתיכון האזורי ומאיר מבקר במיונים של "כוכב נולד" (תראו לי ילד שידע מי זה צביקה הדר בשנות ה-80) ועוד כשהוא חמוש בטלפון מצלמה משוכלל.
אבל הכרונולוגיה המופרכת עוד משתלבת באופן הגיוני בין הגרנדיוזיות הכללית של הז'אנר. אלו קווי העלילה השטחיים ב"תמיד אותו חלום", שלא מצליחים להתפתח לכדי עומק ראוי לטיפול, שמהווים את נקודת החולשה האמיתית שלה. הגירוד בפני השטח של הסיפורים השלובים בסדרה - שמצד אחד אולצו להידחס לארבעה פרקים ומהצד השני נמתחים כמו גומי בין שיר לשיר מפריע לה לשמש כדגל לאג'נדה ההומוסקסואלית אותה היא מתיימרת לקדם. כי מאחורי אווירת המחזמר הקלילה מסתתרים סיפורים אישיים כואבים שטרם סופרו כראוי בדרמה הישראלית בצורה כל כך ישירה. אלו נקודות ראויות למחשבה, אך הן לא מתפתחות לכדי תובנות של ממש. זהו תוצר של חורי עלילה תמוהים שנובעים דווקא מפורמט המחזמר הפופוליסטי העוטף אותם.
ולמרות זאת, אין ספק שכוחה של "תמיד אותו חלום" הוא באחרות שלה, בפורמט ובתוכן. כמו אלה שעשו קריירה מנטייתם המינית, כך גם הסדרה מקבלת זריקת התנעה בזכות השונות שלה. במונחי סטרייט מצוי, המחזמר הזה הוא הומוסקסואל בחברה שנמצאת בעיצומו של תהליך קידמה. הוא שונה, הקונספט שלו אחר ממה שיש למיינסטרים להציע וגם חשוב שיתקיים לצד האפשרויות האחרות, פשוט כי מדובר באלטרנטיבה. לזכותו של איתן פוקס יאמר, שהוא את הקריירה שלו עשה קודם כל מלהיות במאי, אחר כך מלהיות במאי הומו, מה שמחייב אותו להצליח במקרה הזה בזכות יותר מסקרנות ראשונית שעולה מקונספט אחר. פוקס מצליח בכל זאת להעביר מסר בפרק האחרון, שרמתו עולה על כל אלו שלפניו, אבל אז זה כבר מאוחר מדי.