הצל ואני

המזל הגדול של הפופ, הוא שלא המציאו לו ניתוח פלסטי. כז'אנר מוזיקלי שחי תמיד בהווה, מושג כמו "שימור" הוא כיוון אקדח לרקה המוזיקלית ומכת מוות לאדרנלין שהפופ מביא איתו לכל מסיבה. לכן ב"בושם על עורי", ירדנה ארזי נמצאת בבעיה כפולה; מצד אחד, הרצון שלה לדבר על החיים בעשור השישי לחייה הוא כן, אותנטי ומוציא כמה טקסטים ששווים עיון שני ושלישי, גם אם הם בשפה ארכאית. איתם מגיעה גם ההבנה שאכן מדובר בירדנה ארזי, ההיא מהאייטיז שפתאום הפכה לספקנית בישראליות שלה ("הייתה לי ארץ") ואפילו בזה לה ומתנשאת על הפרובינציאליות והלבנטיניות שלה ("מה קורה אחי"). מצד שני, מבחינה מוזיקלית ירדנה ארזי לא זזה סנטימטר מהגבולות שארץ ישראל התוותה לעצמה בשנים של אטימות, שהפכו את הפופ הישראלי המסחרי למין חולה המצוי בהסגר.

ארזי שרה בגרון אפוף אוויר הרים על ערים מלאות פיח, כמו שהיא מלאת פאתוס בטקסטים שעוסקים דווקא במלחמות יומיומיות על הזכות לאהוב ולהיות נאהב, שירים שמצריכים יותר פאסון ופחות בכפיים. "כשאתה זה אני" למשל, שעוסק בניסיון להציל את הזוגיות מקריסה דרך הסקס ("כל המלחמות נפתרות שם במיטה"), מאבד את כל העוקץ שלו בלחן היווני שיהודה פוליקר הדביק לו על רקע הגרון הכה נקי של ארזי.

הביקורת על הטרחנות המוזיקלית של "בושם על עורי" מגיעה מתוך אכזבה, כי ארזי בהחלט כמעט נמצאת שם. באופן בלתי ייאמן, היא מבצעת טקסט דווקא לא לאומני ונטול קיטש של אהוד מנור, שמ"אחי הצעיר יהודה" מגיע – בדרכו המגושמת והמליצית - לכמעט ספקנות מצפונית ("ואחיי נפלו בעוד מלחמה/לא ברור מדוע ועל מה"). ארזי שרדה את מכונת הכוכבנות הישראלית כדי להיות אישה חזקה ("מתה לחיות"), שיודעת להודות בכאב אך לא לשקוע בו ("אשה חדשה"), אבל במקום לקחת צעד נוסף מוזיקלית קדימה, לוותר על אווירת הקדם אירוויזיון מחד ופסטיבל הזמר מאידך, ארזי, זמרת גדולה שחיה ועוסקת ב- 2009, לא מצליחה לנווט את הזמן קדימה.

כאן היה אמור להיכנס המפיק המוזיקלי יהודה פוליקר, שעם כל הכבוד לארזי, הוא הדמות המרתקת ב"בושם על עורי" - מכמה סיבות. ראשית, פוליקר חתום על לא מעט מהטקסטים, באמצעותם הוא הצליח לצייר במדויק את ארזי, כשברור שאם יעקב גלעד - כותב הטקסטים המכונן של פוליקר - היה עובר על השורות הללו, היה קורה בהן משהו אחר. אולי הוא היה זה שמצביע על מחסור באופל ומסתורין בתמונה הלא אידיאלית של ירדנה ארזי. שנית, העיצוב המוזיקלי של פוליקר הוא אולי סימן לאופן שבו יישמע אלבום הסולו הבא והמצופה שלו, אלבום פרשת דרכים חשוב למדי בקריירה של האיש שחתום על האלבום הישראלי הגדול בכל הזמנים.

יש רגעים ב"בושם על עורי" שפוליקר מנגן בגיטרה והעולם יכול להישרף. זה קורה ב"הודעה נמסרה למשפחה", טקסט יום זיכרון חזק ואפקטיבי של יואב גינאי. זה קורה גם ב"מלכודת אש", סיפור יפה על סיגריית הזמן שאף רגל לא מצליחה לכבות. אלו שני השירים הטובים באלבום, שאם פוליקר היה מחליף בהם בקולו החמצמץ והצרוב מהחמצה את הריאות הבריאות מדי של ארזי, הם היו ראויים לכל אלבום סולו שלו.

"בושם על עורי" הופך ברגעים אלו מאלבום של ירדנה ארזי לנורת אזהרה לכל מי שמצפה לאלבום חדש ומבריק של יהודה פוליקר. אזהרה שאומרת שאם ההפקה המוזיקלית של אותו אלבום תישמע כמו רובו של "בושם על עורי", כלומר מיובש מרעיונות וחוזרת על הסאונד היווני, אלבומים כמו "איך קוראים לאהבה שלי" ייראו לידו כמו "OK Computer" מסלוניקי.

יהודה פוליקר הוא אמן חשוב מדי מכדי שיחלק את אותו כרטיס ביקור שוב ושוב, כשהוא דוהה ומתקפל בכל הכיוונים. הוא ניצב בנקודה בעשור הנוכחי שבה אף אמן מהליגה העילית של התודעה הציבורית לא הוציא אלבום גדול ומהדהד, לא שלמה ארצי וגם לא ריטה, לא אייל גולן ובוודאי לא רמי קליינשטיין. עשור הוא כמעט נצח בתנאי הזיכרון הקצר של דור האינטרנט וזהו זמן שבו עשרות קולות צפים של המוזיקה לא מוצאים סיבה להכריע בעדו. בטח לא בהיעדר יצירה מכוננת כמו "ירח" או כמובן "אפר ואבק".

ארזי לא ניצחה את הקרב המוזיקלי של עצמה ויהודה פוליקר לא ניצח את הקרב המוזיקלי עבורה, אבל בקרב החשוב באמת, על הקריירה שלו וההשראה של כל מי שמאמין ש"חלון לים התיכון" הוא שיר אהבה שעשוי מנייר זכוכית, חייבים לתת לפוליקר עוד צ'אנס אחד. בתקווה שזה לא יהיה האחרון.