מחול שדיים

לפעמים אני בוחרת ספרים בגלל שהכריכה שלהם מוצאת חן בעיני. כך קרה עם הכריכות הוורודות של "אזורי לחות" הגרמני והפרובוקטיבי ושל "איך שרק תרצה אותי" האנגלי והפרחי. על הכריכה של הראשון מתנוסס בגאון פלסטר ואילו על זו של השני מופיעה בחורה בשמלה פרחונית שחושפת תחתוני תחרה אדומים וביריות – וביחד הן כנראה יצרו את הרושם ששני הספרים משלימים זה את זה, בבחינת הכאב שבפיתוי והפיתוי שבכאב.

אלא ששני הספרים הוורודים אולי משתייכים למראית עין לז'אנר המושמץ שנקרא ספרות נשים, בפרט משום שנכתבו על ידי נשים עבור נשים (כביכול), אך מלבד זאת אין בהם הרבה מן המשותף. "איך שרק", מאת לוסי דיימונד, מתאר את חייה הכפולים של אם לשניים מלונדון – חיים שהיו משעממים עד מאוד לפני שהפכה להיות פעילה בעולם ה"פרוע" של הרשתות החברתיות והחלה לפלרטט עם כל לובש מכנסיים שעובר בסביבתה. ואילו "אזורי לחות", מאת שרלוטה רוש, עוסק באזורים הלחים של נערה בת 18 שהיא לא רק מוכת טחורים אלא גם חובבת סקס אנאלי.

הדמיון המרכזי בין שני הספרים, מלבד כריכותיהם ועובדת היותם מונולוגים של נשים צעירות שנכתבו על ידי נשים, הוא TMI – Too Much Information. ולא רק זה אלא שמדובר גם באינפורמציה מהסוג שקשה אחרי זה למחוק מהזיכרון. כך, דיימונד הבריטית ורוש הגרמניה מבלות, אבל אנחנו הקוראים הופכים לבני ערובה.

למי שהדבר לא היה ידוע לו, מסתבר שטחורים ומין אנאלי הם לא שילוב מוצלח במיוחד. הלן, גיבורת "אזורי לחות", סובלת מטחורים מגיל צעיר, אך בעוד רוב נפגעי הטחורים לא ממהרים לפרסם ברבים את מצב כלי הדם בפי הטבעת שלהם, הלן משתפת אותנו בכל חוויותיה הפנימיות, החיצוניות, המנטאליות והפיזיות לאחר שאושפזה בעקבות "גילוח אינטימי כושל" ב"כרובית" שלה.

בזמן שהיא מבריאה מהניתוח (שאם תחליטו לקרוא את "אזורי לחות" תדעו את כל פרטיו), הלן הקשקשנית מקפידה לחלוק עם קוראיה את האיכויות הנסתרות של חור התחת, הוואגינה, הרגלי ההיגיינה המפוקפקים שלה והדרכים המקוריות שבהן היא נוהגת להשתמש בהפרשות וחורים שונים. כך, "אזורי לחות" גורם ל"מונולוגים מהוואגינה" להיראות מנומסים, נעימים, טהורים.

רוש, מחברת הספר, מצוטטת על העטיפה הפנימית: "רציתי לכתוב בדרך מקורית על גוף האישה: לחשוף אותו אבל גם להציג את החידתיות שלו". הרבה מסתורין לא נשאר כאן, והפרובוקציות של הגיבורה לא משאירות מקום רב לחידתיות. מה שכן, גם אם הספר עושה רושם שהוא מיועד ל"אמיצים בלבד" והגיבורה לא חוששת לטעום, להריח, לחוות ולהגג על כל הפרשה וחור אפשריים, בשורה התחתונה, ועל אף הפרובוקטיביות, הספר מתגלה כ... שמרני.

כשאפקט ההגעלות שוכך, מתגלה עלילה לא ממש מעניינת, ומספרת בעלת שאיפות – אלוהים ישמור – בורגניות ושמרניות. ניתן לתלות זאת בכך שהלן היא בכל זאת בת 18, אבל הפנטזיה לאחד את הוריה הגרושים והסוף הרומנטי בו (סליחה על הספויילר) היא והאח שמטפל בה צועדים לעבר השקיעה חותרים תחת יומרת החתרנות של הכותבת. בסופו של דבר הקוראים נשארים עם יותר מדי פרטים על חורי תחת ועם חור אחד גדול בראש.

סיידי הפרחולה, לעומת זאת, נהנית הרבה יותר. גיבורת "איך שרק תרצה אותי" אולי סבלה מטחורים לאחר לידת ילדיה אבל היא עסוקה הרבה יותר בשדיה שמטפטפים חלב בזמן שהיא מבלה עם חברותיה בפאב.

כשהיא לא מרחמת על עצמה ועל אפשרויות הבילוי המועטות שנותרו לה כעקרת בית המטפלת בשני ילדים בזמן שבעלה מפרנס את המשפחה, היא צוחקת על הדליפות, הדימומים ושאר ההפרשות שאמהות מניקות סובלות מהן.

אם "אזורי לחות" גרם לי לחשוב מחדש על היגיינת גוף, "איך שרק" הביא אותי להצטער עד מאוד עבור חברותיי למין הנשי. אמהות, כפי שהיא משתקפת מהספר, נשמעת ממש לא משהו, אבל לפחות סיידי עושה חיים. האופן בו הפנטזיה והחיים מתנגשים והצרות שסיידי נכנסת אליהן מתוארים בצורה מגושמת אך חיננית, ובניגוד ל"אזורי לחות", "איך שרק" הוא קריא מאוד ובסך הכל משעשע.

שרלוטה רוש, "אזורי לחות", תרגום: עפרה קק // כנרת זמורה-ביתן

לוסי דיימונד, "איך שרק תרצה אותי", תרגום: קטיה בנוביץ // מטר