הפיקסציה של ניר ברגמן לתמה של משפחה מפורקת, לא חשוב מה מקורה, עובדת לו. "סוסי ים", "כנפיים שבורות", "להוציא את הכלב", הן כולן יצירות שמוכיחות, ביחד עם "מגדלים באוויר" שעלתה אמש בערוץ 10, שאין מי שיודע לפרק משפחה כמו ברגמן. ולא רק במובן המילולי או הרגשי, של הדמויות ושל הצופים, כי אם ממש פירוק לגורמים של הדינמיקה המוכרת לכולנו. כל אחד והמשפחה שלו. ברגמן, במאי הסדרה שיצרו מירב נחום ומירב צוראל שקד, יודע איך ללחוץ גם למאושר באדם, על העצבים הרגישים, על הפחדים העתידיים ובעיקר, על נימי ההזדהות, שמציתים את ההשלכה העצמית הבלתי נמנעת. היא גם המרכיב החשוב בנוסחה הלא כתובה של הבמאי.
"מגדלים באוויר" לא חוסכת בכאב ועצב. אל תצפו לאתנחתה קומית, פה זה לא "אחים ואחיות". ועל אף שנדמה שיש מקום להשוואה לסדרה האמריקאית - לפחות ברמת סיפור המסגרת של משפחה דחוסה בבית אחד - הריחוק בין הדמויות, דווקא בסיר הלחץ המשפחתי, כמו גם הקדימון לפרקים הבאים, מעידים אחרת. למעשה אפשר להניח שאפילו אם נזכה למנת צחוק בריא מסביב לשולחן ארוחת שישי, נדע שזהו סימן המבשר רעות.
ראובן ויעל (אלון אולארצ'יק ועירית גדרון), הורי המשפחה הכאילו-מתפקדת, חוגגים את יום נישואיהם ה-35 ונרגשים מהאיחוד המשפחתי של שלוש בנותיהן לרגל המאורע: איה (טלי שרון), האחות המוצלחת והקלילה שהגיעה לביקור מארצות הברית, הילי (אדוה בולה), האחות הלחוצה והקודרת שהיא גם סטודנטית לרפואה ומתגוררת בבית ורוני (נועה ברקאי), האחות המקופחת, נשואה פלוס אחת, ששומרת על חזות מאופקת בזמן שהיא מתמודדת עם בעיות בביתה שלה.
בדומה לברגמן - שנדמה שלקח חלק בכתיבה או בבימוי בכל דרמה משמעותית שנראתה על המסך - גם טלי שרון סובלת מ"שפעת איבגי", מחלה ישראלית אופיינית שתסמיניה הם חשיפת יתר ("סרוגים", "בטיפול", "האקס המיתולוגי" וכו'). אבל כמוהו, שרון נמצאת כאן בזכות כשרון נפלא, בייחוד בתפקיד שכל כך קל לברוח בו לאובר אקטינג. אחיותיה הטלוויזיוניות מבריקות בכשרונן לא פחות משרון, והשלוש, כשבפיהן תסריט מדויק ואמיתי, מרפדות את כישורי המשחק הממוצעים של אולארצ'יק וגדרון, שמצליחים בכל זאת לשדר אמינות בסיסית.
אין דבר בפתיחת הפרק הפותח של "מגדלים באוויר" שנותן סיבה להרפות את השרירים. כצופים אנחנו עדים לסודות שמורים, לחצאי אמירות ולרגשות מודחקים. כולם מסתירים מכולם, לטובת כולם ולטובת עצמם, אך כצופים יודעי-כל בעלילה, מתמלאת בטננו במידע וברגשות טעונים, מספיק בשביל להביא אותנו צעד אחד לפני הרגע בו הסבלנות פוקעת. במצב הזה, ברגמן מפתה אותנו בפיסות מידע, בהתרחשות ללא מילים, במבט. מוליך אותנו באיטיות אל הסצנה הבאה, כשהוא מותיר בנו שמץ של ספק, אבל מבטיח לנו סיפוק. משהו קטן שיהפוך גם את הדרמה הכבדה ביותר למנחמת. זו הרי המומחיות של ברגמן. במדינה שמתרפקת על שירים עצובים ברדיו ובה כל אבל אישי הופך עד מהרה ללאומי, אחד כמו ברגמן עם אחת כמו "מגדלים באוויר" יכולים לעשות דווקא שמח.