וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לזיין ולשכוח

אייל דץ

20.10.2009 / 7:00

היום, לפני עשרים שנה, מת דן בן אמוץ. מת ונשכח. האיש שהיה מיתוס מהלך בחייו הפך לחור שחור במותו, ולאייל דץ אין שום בעיה עם זה

הוא היה הזין הכי גדול באזור, הראש הכחול עם הגאלביה הלבנה, המשוגע שאף אחד לא העז להתעסק איתו, יורה ובוכה, כובש ורומס. נשים סגדו לו, גברים קינאו בו. בין לבין הוא הספיק לפרסם ספרים, לכתוב תסריטים, לפרסם הגיגיו בעיתונות, לנהל מועדון לילה מצליח ולהופיע בסרטים. ואף על פי כן, עשרים שנה לאחר מותו, דן בן אמוץ נשכח כאילו לא היה.

ספריו לא נמכרים בחנויות, יצירתו לא נחקרת באקדמיה, ואצל רבים הוא צרוב בתודעה כ"זה שזיין קטינות" ולא כאחד מממציאי ההומור העברי. וחבריו הרבים? עבורם ישנו רק איש אחד שאשם בכל זה - חברו לשעבר אמנון דנקנר.

דן בן אמוץ. לשכת העיתונות הממשלתית
ממציא ההומור העברי או זה שזיין קטינות? בן אמוץ/לשכת העיתונות הממשלתית

אהבה מקודשת ב-cum

להלן תקציר הפרקים הקודמים. ב-1992, שלוש שנים לאחר מותו של בן אמוץ מסרטן, פרסם דנקנר ביוגרפיה מקיפה ולפיה נהג מלך הבוהמה הבלתי מעורער לקיים יחסי מין עם קטינות, חלקן בשנות העשרה המוקדמות לחייהן, קיים יחסי מין עם אמו כאשר היה בן 13 ושבאופן כללי היה חרא של בן אדם.

היום מלאו עשרים שנה למותו של בן אמוץ ויש מי שהחליטו שהגיע הזמן להחזירו לתודעה. את ראש המאבק מוביל חיים חפר, מי שהיה חברו הקרוב ביותר ושותפו ליצירה. החודש יצאה מהדורה מחודשת של ספרם המשותף, "ילקוט הכזבים", וחפר ניצל את ההזדמנות להשתלח שוב בדנקנר ולנסות לטהר את שמו של בן אמוץ.

המאבק של חפר מרשים (ואלמלא היה מושא הגנתו עבריין מין מורשע, אפשר היה לומר אף רומנטי), אולם הוא יומרני ומתעלם מרוח התקופה. שכן, לא הביוגרפיה הרצחנית של דנקנר היא שהביאה למחיקתו של בן אמוץ מהתודעה הישראלית. מה שהביא למחיקתו זו העובדה שיצירתו המרכזית של בן אמוץ לא עמדה במבחן הזמן. ואין הכוונה רק ליצירתו הספרותית, טוריו בעיתונות המקומית, הגיגיו וההומור הצברי. דן בן אמוץ נשכח בגלל שיצירתו הגדולה ביותר – דן בן אמוץ עצמו, אותו מיתוס שהוא ניסה לבנות בעמל רב – כבר לא רלוונטית לעולמנו. זוהי גם הסיבה שהניסיון הנוכחי של חבריו להחזירו לתודעה מועד לכישלון.

sheen-shitof

עוד בוואלה

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

נהלל – יש לנו בעיה

בן אמוץ, הצבר האולטימטיבי, התחיל בכלל כמוסיה (משה) תהילימזוגער, ילד דחוי שנשלח ב-1938 ממקום הולדתו בפולין הישר לכפר הנוער בן שמן ובכך שרד את השואה. לימים יהפוך תהילימזוגער לאבטיפוס של הניסוי הגדול ביותר בתולדות היישוב היהודי בישראל – המצאת הצבר.

המטרה הראשונית של הניסוי היתה מבורכת. לא עוד היהודי הגלותי, המושפל, הקורבן והחלשלוש אלא מותג מנצח שכולל אומץ לב, אופי פרוע וחוצפה, עטופים באריזה נוצצת של שרירים ועיניים כחולות. בשנים הראשונות הכול הלך לפי התוכנית. הצבר בעט בערבים ועל חורבות בתיהם בנה, פיתח ויצר. הוא הקים את היישוב העברי, מצד אחד, ופיתח תרבות עברית ענפה, מצד שני. תרבות שכללה בתוכה הומור עברי ייחודי שהחליף את ההומור היהודי של הרשל'ה.

אלא שבשלב מסוים החל הניסוי להשתבש. נהלל – יש לנו בעיה. הגבולות נפרצו, ולצד עשייתו התרבותית התבלט בן אמוץ בעיקר במעלליו המיניים והשערוריות שייצר. הקונספט – הכול הולך. נשואות, קטינות, חברות של חברים. בן אמוץ היה קיצוני בכל מה שעשה, לא ידע שובע, לקח מה שרצה מבלי להתחשב בזולתו. הוא קרא לזה אגואיזם רציונאלי, על פי תורתו של ההוגה ההשנוי במחלוקת משה קרוי, וניסה בכך לתת למעשיו תוקף פילוסופי.

גם התירוצים שמנפקים חבריו, לפיהם אלו היו הנורמות המקובלות בבוהמה הישראלית בזמנו, לא קבילים ומושתתים על טיעון רלטיביסטי מפוקפק. לא מפליא שרבים מאלו שהגנו על בן אמוץ בחייו (אולם התנדפו כלא היו לאחר מותו) הפכו ברבות הימים לחברי כבוד במחנה השלום. הרי בן אמוץ היה אבי המוסר הכפול: יד אחת מניפה את דגל המאבק למען זכויות אדם והיד השנייה ממשמשת ישבן של ילדה בת 15.

על הגנקי יורד ליל הסתיו

דן בן אמוץ נשכח, אבל את אדי הזרחן שהוא וגיבורי תרבות נוספים מתקופתו (ובראשם משה דיין) פיזרו לכל עבר אנו עוד נושמים. או יותר נכון, תושבי עזה נושמים. הוולגריות, החוצפה שיצאה מכלל שליטה, הכוחניות, הנהנתנות והאגואיזם, הם הערכים ששולטים היום בחברה הישראלית. ובניגוד לאליק, דמות הצבר המיתולוגית של משה שמיר, הם לא "נולדו מהים". יש להם שורשים ואולי אפילו תאריך לידה: ימי הזחיחות ושכרון הכוח שבאו בעקבות מלחמת ששת הימים.

הבעיה המרכזית היא שאת השליטה של בן אמוץ וחבריו לפלמ"ח במעוזי הכוח של החברה הישראלית, את החיים הטובים שהרימו על נס ואת פילוסופית "המגיע לנו" שטיפחו הם העבירו הלאה, לדור ההמשך. "גס"א", כינה העיתונאי ניסן שור בטורו ב"טיים אאוט" את יורשיהם של הבן אמוצים. חבורה של גברים סטרייטים אשכנזים שמנהיגה את ישראל ומושלת בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות "במין תודעה מאצ'ואיסטית של קאובוי שהגיע לעיירה הקטנה לעשות קצת סדר – תרבותי, חברתי ופוליטי. הם מנסחים את דעותיהם באמצעות הוד רוממותו, הפין, שהיה ונשאר האיבר הדומיננטי בגוף שלהם, הוא ולא המוח".

חבורת הגנקי החליפה, אם כן, את חבורת הפלמ"ח. אלא שהקונספט כמעט ולא השתנה: ערבוביה של מילטריסטיות ומאצ'ואיזם עם סלבס מקומיים, הון והרבה כוסיות. והנה, על פי שור, גס"א מפורסם הוא לא אחר מאשר דנקנר עצמו. האיש, שהשתן הצהוב שנשפך מספרו כמעט וכיבה את הקומזיץ של בן אמוץ וחבריו, תפס יחד עם אחרים את מקומם ליד הצלחת. צלחת שהיום, בעידן ההפרטה וההון, מלאה בהרבה יותר מטעמים.

שאגו בחורים כי נגמר

דן בן אמוץ נשכח, ובמובנים מסוימים הוא קיבל את מה שמגיע לו. התסריט לפיו הדור הצעיר יאמץ מחדש את כתביו, יוריד באינטרנט קבצי אודיו של תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת", או ינבור בארכיונים בחיפוש אחר כתבות שלו מ"חדשות" הוא תלוש.

למה? פשוט כי התרבות הישראלית המשיכה הלאה. היא לקחה מבן אמוץ כמה דברים טובים (בעיקר את "ילקוט הכזבים" הנפלא ואת תרומתו לרענון השפה האנכרוניסטית בעיתוני תקופתו), זרקה אותו והמשיכה הלאה.

יתכן שאפשר וגם רצוי להיזכר מדי פעם בבן אמוץ, בהומור, בצבעוניות, בלוחמנות, בספרים ובסרטים. אפשר ואולי גם רצוי, אבל זהו. לא יותר מזה וגם אז רק לכמה רגעים. או כמו שבן אמוץ עצמו כתב – פשוט "לזכור ולשכוח".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully