אליוט גולד

ב-21 באוקטובר 2003 אליוט סמית' דקר את עצמו. לפעמים נדמה שלא יכול היה להיות מוות אחר לכותב מלא הכאב הזה, שהפך מאז למודל לחיקוי לכל נער אינדי עם גיטרה אקוסטית ולב נוגה. נראה שמאז מותו של ניק דרייק, לא קם לדיכאון מותג כה מובהק שמשלב איכות עם סיפור מרתק וגוף יצירה שרירי ומרשים.

עם זאת, נשאלת השאלה מהי יצירתו השלמה ביותר מתוך 5 אלבומי האולפן שיצאו בחייו והשניים שיצאו לאחר מותו. לאליוט סמית' היה רק את עצמו בסופו של דבר, אבל לכל אחד מאתנו יש את הסמית' שלו. הכואב, הפצוע והמבריק. מה אתם חושבים?

מי שטוען ש-“XO" הוא האלבום המצליח, הנמכר והממוסחר ביותר של אליוט סמית' וככזה צריך לבוז לו, מפספס את התמונה הרחבה יותר ולא באמת מביט על האלבום שהוא למעשה הכי לא אליוט סמית' שבעולם. את "XO" פותח “Sweet Adeline", שיר שביתו האחרון יכול לתפקד כמילים הקודרות ביותר שכתב אדם קודר גם ככה. “I Didn't Understand", השיר המופלא שסוגר את האלבום, מבטל כל מחשבות או אמירות על מוזיקה ממוסחרת או רעה. תראו לי אדם שמסוגל לעמוד בפני השיר הזה ולא להתמלא הערצה, ואני אראה לכם אדם שלא באמת אוהב את אליוט סמית'. אבל אלה לא רק השיר הפותח והשיר המסיים, כמובן; “XO", בגלל שהגיע בתקופת השיא של סמית', הוא אלבום מעט יותר פופי – מיינסטרימי, אם תרצו – אבל גם זה בסדר. האדם שכותב על החושך יותר טוב מכל אחד אחר לא תמיד חייב להשתמש בדמעות שלו כמפרט על גיטרה אקוסטית, וזהו. במקרה הזה, התופים, הפסנתר והמקצבים הביאו לאלבום הכי מגוון של סמית'. ככה זה, שיברון, כמו הצלחה, אפשר לבטא ביותר מדרך אחת.

ההתלבטות קשה, אבל בסוף ההחלטה נפלה על “Either/Or" משתי סיבות. אחת, זה באמת אוסף השירים מהקשים, האפלים, המדכאים והמדהימים ביותר שנוצרו במוזיקה כמו שאנחנו מכירים אותה. השנייה, זה אלבום של כשלונות, כשאתה תוהה מה בכלל עושה אותך זכאי לצאת מהבית. “Either/Or" עם "Speed Trials" המייבב וכמובן “2:45" ו“Between The Bars", התנהג כמו חבר טוב באמת - הוא לא אמר לי שאני טועה. הוא רק הסביר לי שמעכשיו, הכל רק הולך להיות גרוע יותר בחיים האלו. 12 שנים אחרי שיצא ו- 6 שנים אחרי שדקר את עצמו למוות, אני רק מתחיל להבין כמה הוא צדק.