ישנן אמיתות גדולות מיוצריהן

רק מילים טובות יש לי על עברי לידר. שככה יהיה לי טוב. ויותר מכך – הצעד האמיץ שנקט בסוף השבוע רק העלה את ערכו בעיני כאמן וכאדם המוכן להתעמת עם הסיכון הכרוך במעשה שכזה, תוך שהוא מניח על כף המאזניים מנגד יושר אישי, כנות (אומץ לב, כבר אמרתי?), ואשמח אם אינני מגזים לטעון כי גם הבנה של מעמדו הציבורי ותפקידו כמעצב פני דור ותרבות צעירים. אה, ועוד דבר, הוא דחף אצבע נחושה בעיניהם של כל הומופובי העולם, יימח שמם.

אבל למרות זאת, נותרה בפי תחושה חמצמצה. לא משום המהלך, כי אם משום עיתויו. נכון יהיה להאמין כי אדם המעמיד עצמו אל מול פני הציבור ומתוודה – "אני הומוסקסואל" – יעשה זאת רק לאחר שבירר עם עצמו אי אילו דברים, לא לפני שהתחבט והתלבט, הפך בכל השיקולים המרכיבים את המערכת הרגישה והמורכבת הנלווית להכרזתו. ואני משוכנע כי עברי לידר אמנם עשה את כל אלה.

ומפני כן, דווקא מפני כן, העובדה שבחר להגיח אל מחוץ לארון דווקא בצמידות לצאת אלבומו השלישי, השאירה טעם רע בפי. שהרי הסיפור העצוב של תעשיית היחצון הזול, ההתערטלות ומס הוידוי והחשיפה שזקוק לה כל אמן כדי לקבל עשרה אינץ' בעיתון, ידועים לכל. אמן החושק להביא את בשורת יצירתו החדשה לציבור במסגרת רחבה יותר מאשר הערת שוליים אצל "7 לילות" (אם בכלל) צריך להתפשט מנכסיו הביוגרפיים עד להיגעל, עד שהקורא – הוא עצמו, שלצורך השבעת חטטנותו נתבקשה החשיפה מלכתחילה – מכסה עיניו בידיו ואומר, "לא נעים, איך הוא ייצא אחר כך לרחוב?", למקרא עוד וידוי שנסחט בציניות קרה מיוצר.

מאזן האימה של עורכי העיתונים מול קהל היוצרים מוכר לצדדים, ונדמה שעל חלקם אף מוסכם. לעזאזל, יש כמה שאפילו יוזמים מכירה פומבית של כל נכסיהם הרגשיים והמשפחתיים, במחיר כתבת ארבעה עמודים ותמונת צבע. תאמרו, "זה דרכו של עולם/אלה כללי המשחק". אומר: "יודע, יודע, על בשרי חשתי זאת". לא מתקן עולמות אנוכי. אבל את הסוד יודע גם עברי לידר וגם סביבתו הקרובה, בה ודאי נועץ. "חכה, חכה עם היציאה מהארון עד ליציאת התקליט", אולי לחש לו איש על אוזנו. "המתן נא לשעה הטובה, השעה הנכונה מבחינה שיווקית".

ואני אומר, יש דברים, ישנם וידויים, שרתימתם לספין יחצני מעקר אותם, מקהה את עוקצם. עצוב מכך – הופך את המהלך כולו לעוד תרגיל מדופלם במכירת תקליטים, או רחמנא ליצלן, התקפלות נוספת של האמת הפנימית של אדם בפני מערך הדוברות של הלייבל/בית ההוצאה וכו'. ואני אומר, ישנם דברים שעיתוי הופעתם ממלא אותם בתוכן, הופכם לבעלי משמעות – לא רק עבור המציצן התורן – אלא, ובעיקר, עבור אותו נער מתלבט, מהוסס, רועד מאימת האמת הגדולה שבתוכו. איזה שיעור ילמד הוא מדבריו של עברי לידר? האם יאמין לו במאת האחוזים? האם יאמר: "אומץ לב ציבורי!" ויתמלא כוח בעצמו, או אולי ינוד בראשו, כמי שגם עליו חלים כללי המשחק ויאמר, "המרקטינג המזויין הזה".

אני משוכנע שכוונותיו של לידר היו אמיתיות, אך יפה היה עושה אם היה בוחר להתראיין בנושא בעיתוי מנותק לחלוטין מצרכי הקריירה המוזיקלית שלו. אני משוכנע כי בית האכסניה של "מעריב" היה מסכים לארחו, כמו גם גל אוחובסקי אשר בוודאי לא היה מתנה את הראיון בדבר או בחציו. אז נקל היה להאמין כי עברי לידר אכן הבשיל והתיישר עם האמת הפנימית שלו, כי האדם שבו גבר על צמית התעשייה שבו וכי יציאתו מהארון אל עיני כל נעשתה בעיתוי הנכון לו, המתאים לו מבחינה רגשית ואישית ולא לחברת התקליטים. ישנן אמיתות גדולות מיוצריהן.