עוד לקוח מרוצה

אלסדייר מקלין, הסולן והגיטריסט של להקת האינדי-פופ הבריטית The Clientele, וג'יימס הורנזי, הבאסיסט, הכירו בנעוריהם בהמפשייר, דרום אנגליה. הם החלו לנגן ביחד בתחילת הניינטיז, אחרי שמקלין ראה שהורנזי כתב את שם אחת הלהקות האהובות עליו, Felt, על הקלמר.

הלהקה שהם הקימו ממש לא נשמעה כמו יתר הלהקות אצלם בבית ספר, להקות בהן נערים ארוכי שיער ניגנו סולואים של בלוז-רוק א-לה אריק קלפטון בגיטרה והרימו את פדאלי האפקטים שלהם למקסימום. מקלין והורנזי לא אהבו רוק, הם אהבו פופ, אבל פופ שיש בו משהו אפל ומסויט. את מבוקשם הם מצאו אצל להקות פופ פסיכדלי מהסיקסטיז כמו13th Floor Elevators, לאב והזומביז, ואצל להקות עכשוויות יותר כמו Felt וגלקסי 500.

מקלין וחבריו גדלו בפרברים, ותמיד רדפה אותם ההרגשה שהחיים נמצאים במקום אחר. את ההרגשה המעיקה הזאת הם תרגמו לאינדי-פופ פסיכדלי, עדין ומלנכולי עם טקסטים סוריאליסטים, שנשמעו כמו תמונות מטושטשות, מעורפלות ונמרחות. הסינגלים המוקדמים של הלהקה, שנשאו איכות חלומית עם השפעה חזקה של הוולווט אנדרגראונד, אוגדו יחדיו באוסף בשם “Suburban Light” שיצא בשנת 2000, וכעבור שלוש שנים יצא להם אלבום בכורה של ממש, בשם “The Violet Hour”.

במשך השנים המשיכו הקליאנטל להוציא פופ יפה ונוגה, בו השירה הלחששנית של מקלין דואגת להכניס אותך פנימה למקום אינטרוספקטיבי. אלא שהאלבומים הבאים שלהם התרחקו מביצות אפקט ה-reverb של השנים הראשונות לעבר הפקה נקייה יותר ועיבודים מתוזמרים.

למרות ההפקות המהוקצעות, הקליאנטל מעולם לא ראו הצלחה מסחרית. השיר "(I Can't Seem To) Make You Mine", מאלבום האולפן השני שלהם, “Strange Geometry”, אמנם הופיע בפסקול הסרט "בית באגם" עם קיאנו ריבס וסנדרה בולוק, אבל מקלין עדיין נאלץ לשמור על הדיי-ג'וב שלו כמעצב אתרים. איכשהו נדמה לי שאם הם היו פועלים בתקופה אחרת – באייטיז או בתחילת הניינטיז – האימפקט שלהם יכול היה להיות גדול יותר.

מי שבסופו של דבר שלף את הקליאנטל מאנונימיות היה דווקא הלייבל האמריקאי מרג'. ההחתמה המפתיעה הזאת לא רק הביאה את הקליאנטורה לקהל האמריקאי, אלא השפיעה גם על הלהקה עצמה. את אלבומם האחרון, “God Save The Clientele” מ-2007, הם הקליטו בנאשוויל, טנסי, בהפקתו של מארק נוורס שעבד עם לאמבצ'ופ, חבריהם ללייבל. העובדה שנוורס הביא לאולפן סטיל גיטאר, ושפאט סנסון מווילקו התארח באלבום, קירבה את הסאונד של הקליאנטל ללהקות האלטרנטיב-קאנטרי האמריקאיות. אבל עם כל הכבוד להשפעה האמריקאית, הסינגל "Bookshop Casanova" עדיין הזכיר לי בעיקר את ה-Auteurs.

את האלבום החדש שלהם, הרביעי במספר, הקליטו הקליאנטל בלונדון. קראתי ששיריו נכתבו אחרי שמישהו הכניס למקלין טריפ למשקה ללא ידיעתו. ואולי זה מה שחיבר אותו לזכרונות מהטריפים שלקח עם חבריו בימי התיכון ביערות שמאחורי הפרבר שגדלו בו. בינתיים השדות העזובים שהפרידו בין שכונות המגורים לבין היערות כוסו גם הם בבתים ושינו ללא היכר את נוף ילדותו, בו הוא נזכר באלבום החדש, שאולי הוא האלבום הכי טוב של קליאנטל עד כה. ואולי הוא גם האחרון.

האלבום החדש, “Bonfires on the Heath”, נפתח דווקא בצורה קצבית עם "I Wonder Who We Are", שמכניס אותך לעולם קסום של פופ הרמוני, עשיר ואווירתי, שמשלב גיטרות ספרדיות עם כלי נשיפה הלקוחים מהסול של הסיקסטיז. כמעט אותו מקצב נשמע שוב, מאוחר יותר, ב"Share the Night", שחוץ מהמקצב הקופצני והרקיד מכיל סולואים של גיטרה, קלידים פסיכדליים וחצוצרה שמדי פעם מפלחת את הדשדוש הקצבי.

חוץ משני השירים הקצביים האלה, רוב האלבום איטי ורגוע, כמצופה. על ההתחלה מקבלים שתי בלדות יפהפיות: שיר הנושא, "מדורות על שדה הבור", שמשלב פסנתר עדין עם גיטרות מייללות א-לה ניל יאנג, ו"Harvest Time" הפסיכדלי שנשמע כמו המשך ישיר של האלבום הקודם. הבעיה היחידה היא שהאלבום לפעמים גולש לקיטש, כמו בבלדה המתקתקה “Tonight”. בזה ניתן להאשים את הפסנתר וקולות הרקע של מל דרייזי, המולטי-אינסטרומנטליסטית הבלונדינית שהצטרפה ללהקה באלבום הקודם.

אחד השירים היפים באלבום החדש הוא "Graven Wood" החלומי, שקושר את האלבום החדש חזרה לקליאנטל המוקדמים. זה לא מפתיע לאור העובדה שאת השיר כתב אינס פיליפס – חבר בהרכב המקורי של הלהקה שעזב מזמן. השיר נכתב בתחילת הניינטיז, כשהשדות מסביב לשכונה עוד היו פראיים ונטושים, והיוו מטאפורה מושלמת לתחושת הריק שהחבורה הרגישה בנעוריה בפריפריה. הנוסטלגיה תמיד הייתה חלק אינטגרלי באווירה של הקליינטל, עוד לפני שהזמן חלף.

כמו שהקליאנטל הרגילו אותנו בשני אלבומיהם האחרונים, ההפקה עשירה, מושקעת ונקייה, והמוזיקה יפה, בוגרת ומאופקת. לא קל להתבגר בתור להקה, ואולי זה הדבר המרשים ביותר בקליאנטל – הדרך בה המוזיקה שלהם התבגרה במשך השנים, יצאה מהעירפול החלומי שלה וקיבלה פוקוס של ממש. יהיה חבל מאוד אם הם יפסיקו כאן.