פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לא מרגיש ישראלי"

      לקראת העונה החדשה של "משפחה חורגת", אלון גל מדבר על סלבס, משפחות והמחירים והתמורות של הקואוצ'ינג הטלוויזיוני

      עם כינוי כמו "המאמן של המדינה", הדבר שאלון גל הכי היה רוצה שתדעו זה שלא מדובר בבוב הבנאי. לא בגלל שגל הוא בחור גבוה, חסון והחלטי למדי בעוד בוב הוא דמות מצוירת ורכה, אלא כי זה פשוט לא עובד ככה – הוא לא מטה הקסם שישנה לכם את החיים ויהפוך אותם לאורגיה של קוקטיילים וחשבונות בנק נקיים ממינוסים. הוא לא האביר על הסוס הלבן שיסגור לכם את הקלאב הבא בטורקיה. כי מה לעשות, לפעמים, והוא הראשון שיודה בכך, אפילו לו זה פשוט לא מצליח.

      "לפעמים אתה אומר ניסיתי, עשיתי את המיטב שלי עם המשפחה הזו – וזה לא הולך", הוא אומר לוואלה! תרבות לרגל עליית העונה החדשה של "משפחה חורגת" בערוץ 2 ביום שבת הקרוב. לדבריו, העונה החדשה זימנה לו כמה מקרי קיצון, "אולי בגלל המשבר הכלכלי, אולי בגלל דברים אחרים. משפחות ממש קשות, לפעמים רגע לפני פירוק החבילה. לא תמיד הצלחנו".

      ואז יש תחושת כישלון?

      "אין כישלון בתהליך, כי צריך להבין מה אני עושה. אני לא מיסטר פיקסר ולא בוב הבנאי. אין לי סט כלים וסרט מצויר. אני מוזמן, גורם לאנשים לעבור איזשהו תהליך, וכל עוד אני מרגיש שנתתי את נשמתי ועשיתי הכל – אני שלם עם עצמי".

      אפילו כשהמשפחה מתפרקת?

      "אנשים לא מבינים שלפעמים, אם השגרה מתנהלת בסדר ואין משברים נוראיים, אז הראש טמון בחול. ואם הראש בחול, אז דברים לא בסדר – לא מנהלים שיחות, לא יודעים מה המצב הכלכלי, לא רואים את הילדים, וזה לא מצב שגרתי איכותי. פשוט אף אחד לא מת. אני גם לא יודע אם גירושים הם בהכרח כישלון או הצלחה. יש זוגות שאחרי עבודה מאומצת ביחד, הם נשארים ביחד. להגיד לך שזו הצלחה גדולה בעיני? לא תמיד".

      אבל זו היתה הבחירה שלך כשהלכת לעשות תוכנית טלוויזיה שאין בה הצלחה או כישלון ברורים.

      "והרי לך מחירים ותמורות בחיים. רובנו חושבים שבחירות בחיים נעשות בין שחור ולבן. הלוואי וזה היה ככה, החיים שלנו היו הרבה יותר פשוטים. לפורמט הטלוויזיוני יש מחירים, זה נראה אינסטנט וזה כאילו מוזיל את התהליך ויש מחירים ברמה האישית, אבל במשחק של מחירים ותמורות בגווני אפור – התמורות גבוהות מהמחירים.

      "לפי הידוע לי", מוסיף גל, "תושבי עיירות פיתוח בקצה מדינת ישראל, בקצה השכוח, לרוב לא נתקלים במהלך חייהם בשיחות על העצמה, על תוכניות לטווח ארוך וניהול. יושב בן אדם בקצה אני לא יודע איפה, התחבורה לא מגיעה אליו והרכבת מגיעה פעם ביום והיא מקרטעת, במשפחה שלו לא מדברים על העצמה ופתאום בטלוויזיה המסחרית הוא רואה כלים, הוא רואה שהוא יכול לאזן את עצמו והוא מבין שיכול להיות שמגיע לו יותר. המחיר שמסתכלים עליי כבוב הבנאי הוא מחיר עצום. אני לוקח את זה בחשבון, וזהו. בסופו של דבר, אני מאד שלם עם עצמי".

      אתם מנסים להפיק לקחים כדי לגרום לתהליכים להיות יותר אמיתיים?

      "ניסינו באמת להציג את זה כתהליך, כתהליך שכרוך בעבודה של חודש לפני שאני בכלל רואה את המשפחה. הרי יש לפני כן תחקיר עומק, פסיכולוגים, כלכלנים, רואי חשבון, טובי המומחים מה שנקרא".

      וזה הצליח?

      "לא. בסוף אני בוב הבנאי".

      אלון גל (יח"צ , יוני המנחם)
      לא בוב הבנאי. גל (יח"צ)

      שירתח חזק חזק

      גל הוא באמת אדם נינוח. אנחנו יושבים בטרקלין מרווח של מלון בצפון התעשייתי של תל אביב, קרוב לבית "רשת". הוא מבקש קפה שירתח חזק חזק, "עד שזה יהרוס את הקפה". למה? כי ככה הוא בוחר. וגם כי הוא לא מוכן שהמכונה שתוציא את הקפה הזה עבורו תכופף את אותו לפרמטרים הקבועים שבה היא עושה, ובכן, קפה. כשהמלצרית מסבירה לגל את המכונה ומגבלותיה, הוא לכאורה מוותר, אך כשהקפה מגיע, הרי זה פלא, הוא אכן מורתח באופן שגורם גם לגל להתפעל.

      בדיוק באותו אופן גל עובד עם המשפחות בהן הוא מטפל. לרוב הן מתופעלות כמו מכונה על ידו – הן באופן שבו הן מגיעות למצב שבו הן צריכות עזרה והן באופן שבו הן מפריעות לגל לעזור להן. "זה דבר ידוע שיש מאומנים שמנסים להכשיל", הוא אומר. "כדאי לדעת שרוב המשפחות בישראל הן עדיין במבנה פטריארכלי, שהאב הוא המממן המרכזי ולכן רוב הכישלונות הכלכליים נופלים על הגברים. ולכן גם, הרוב מוחלט של הפניות נעשות על ידי נשים שאומרות 'אנחנו לוקחות את המשפחה בידיים'. והן מוצאות פתרונות מדהימים. כנראה שאם נשים היו מנהלות את העולם, העולם היה נראה טוב יותר. אבל ברגע שהן פונות, הגבר הרבה פעמים אומר: 'ככה? אני כבר אראה לו מה זה, למאמן הזה".

      זה שובר אותך לפעמים? הם הרי לא רוצים עזרה.

      "לא, כי אם אנשים היו יודעים שהם צריכים עזרה והיו יודעים לבקש אותה בזמן, כנראה שלא היתה לי עבודה. האמביווילנטיות הזו היא לא אמביווילנטיות של 'להכעיס', אלא אמביוולינטיות של מצוקה, של אנשים שאומרים 'רוצה אני' ומצד שני מנסים לשמור על הטריטוריה של האגו שלהם".

      ולך יש כוח לזה?

      "מה זה שובר? אני מזיל דמעה. אני קרוב לדברים אבל אני כן יודע להפסיק תהליך כשאני לא רלוונטי. אני לא שם בשביל שיסמנו עליי איקס, שיגידו 'עשינו'. אני שם בשביל תהליך".

      אתה גם יודע לצעוק עליהם, להיות אגרסיבי. אתה חושב שהגישה הזו עוזרת יותר?

      "זה שוב המחיר של העריכה הטלוויזיונית. תשאל כל משפחה שאי פעם עבדתי איתה, שאל אותה על כל הקשת שבין אוהב, מחבק, מחזק וצועק ותגלה ש-99 אחוזים חושבים שאני אכפתי, רגיש ומחבק. אבל, באופן טבעי, מרגע שהכנסת חמישה קטעים חזקים, הרצת אותם בקדימונים כדי למכור את התוכנית, מה שיוצא זה שאני רק צועק. אני גם לא כל כך עסוק בלחשוב על איך אני מתקשר או לא מתקשר. זה כמו שתגיד לרופא, להבדיל, באיזה כלי להשתמש בחירום – סכין שחותך וצמר גפן. הוא ישאל אותך מה אתה רוצה מחייו? לכן אם אני חושב שמשפט חזק ובוטה ברגע נתון יעזור וינער, אני אגיד אותו. זה גם לא פייר, כמה שעות הקשבה אפשר לשים בתוכנית טלוויזיה? ואם אני אגיד לך שרוב הזמן שאני יושב עם היד על הסנטר ופשוט מקשיב?"

      אתה בבעיה יותר חמורה ממה שאתה מציג. אתה עוסק שנים במקצוע, לפני ואחרי התוכנית, אבל מה שיוצא זה אדם אגרסיבי ונחרץ בזמן נתון.

      "אני חי בשלום עם הדמות שיוצאת מהתוכנית, אני אוהב אותה ושלם איתה. אני אוהב את כל החלקים שבי. אפילו לא לקח לי זמן להשלים עם הדמות הזו, כי אני אוהב את כל מי שאני. אתה אומר נחרצות? אני האדם הכי פחות נחרץ שאני מכיר. אני לא מאוהב בדעות שלי ובדרכי הפעולה שלי. אני יכול להגיד לאשתי שאני בטוח שצריך לעשות X והיא תגיד לי Y, ולא משנה כמה האמנתי בדבריי, אני אשנה את דעתי בשניה".

      גם משפחה יכולה לשנות את דעתך בזמן אימון?

      "מיליון פעמים בפרק".

      והמציצנות? אתה לא אומר למשפחה לפעמים, "תשמעו זה קשה מדי, בואו נעשה את זה מחוץ למצלמה?"

      "לא. כמעט בכל פרק יש רגע שבו מישהו מהמשפחה אומר 'את זה לא מצלמים' ואכן את זה לא מראים".

      ואתה? לפעמים אחרי שאתה רואה תוכניות מסוימות אתה מתחרט שצילמת?

      "כן, כמה פעמים. אני מסתכל על זה ואומר 'בשביל מה היינו צריכים את זה'. היה רגע בעונה הראשונה שבו מאומנת נפלה מאופנוע וממשיכים לצלם אותה שוכבת על הרצפה. מה זה השטויות האלו? זרוק את המצלמה ותלך לעזור', אבל אני לא יכול הכל. אני שלם לגמרי עם התוצאה הסופית".

      אלון גל משפחה חורגת (יח"צ)
      "אם אני חושב שמשפט חזק ובוטה ברגע נתון יעזור וינער, אני אגיד אותו". גל, עם המעריצים (יח"צ)

      "חרא אזרחים בוחרים חרא שלטון"

      בין אם אתם שונאים או אוהבים את אלון גל, אי אפשר לקחת ממנו את המגנטיות של השיטה שהפכה את "משפחה חורגת" לתחליף למדינת הרווחה המופרטת. החלום, בחסות הדוקו-ריאליטי הנוקב הזה, הוא כבר לא להיות מפורסם, אלא להיות מפורסם בטיפול. בעמדה הזו, הסינון שגל עושה לפונים הופך אותו למעין אלוהים של הכלכלה החדשה, או לפחות למפעיל תיאטרון הבובות שלה. לגל, לא תמיד נוח עם העמדה הזו. "אני לא יכול לטפל בכולם", הוא אומר. "יש לי 200 מאמנים ועמותה שמטפלת בהרבה מקרים של אנשים שלא יכולים לעמוד בתשלום".

      "What Can You Do?", הוא מוסיף באנגלית חצי דן חלוצית. "אחרי הקפה, אני הולך לישון רגוע".

      אתה לא חושב שיש מקום למסד את העסק הזה? שקואוצ'ינג יהפוך למוסד רווחה ממשלתי?

      "אני סוציאליסט במהותי ואני מאמין באמונה שלמה שאין מדינה מתוקנת ששני בני אדם עובדים יום שלם, לא עצלנים, מרוויחים שכר מינימום ולא מצליחים לכלכל את המשפחה שלהם. הרי הורים, נורמלים, לא בזבזנים, עם 8,000 שקל ביחד יכולים לנהל חיים במדינה הזאת? ממש לא. לא מפתחים את הפריפריה, אין מקורות פרנסה ואתה צריך להתרכז בחדרה-גדרה ואתה לא יכול לנהל חיים ככה. גם אם אתה שורד, אוכל לחם וחמאה, אתה רק שורד, לעולם לא תהנה משפע ואם רק ייפול עליך טיפול שיניים, הלכה כל השנה. תפקיד המדינה פר-אקסלנס זה לטפל בזה, אבל יש לנו כבר שנים הנהגה כלכלית ירודה באופן שלא מצחיק את הצוחקים".

      "מצד שני", ממשיך גל, "הבעיה מתחילה אצל בני אדם. אם אדם שאני נכנס אליו הביתה ואני שואל אותו, תגיד – כמה כסף אתה מוציא בחודש? אני אומר לך – בארבע עונות של 'משפחה חורגת' אין אף משפחה שיודעת לענות אפילו קרוב לסכום האמיתי. אז לא יעזור כלום, אם אין לך מילימטר אחריות אישית, לא תוכל ליצור אחריות קולקטיבית. לכן אנשים בוחרים כמו שהם מנהלים את עצמם, לא עוצרים ושואלים מה מגיע להם. הם לא יודעים בכלל שחברי הכנסת עובדים אצלם ולא ההיפך".

      גם לך יש חלק בזה. הם רואים שמי שדואג להם זה הפרט. אין להם זמן להגיע למחשבות האלו על אחריות קולקטיבית.

      "זו שאלה רלוונטית ומגיעה לכל העניין של הביצה והתרנגולת. הדרך היחידה היא קודם כל להגיע לאזרח מודע שיודע לנהל את עצמו ואז יידע גם להציב דרישות. בדרך ההפוכה, מהמנהיג לאזרח, זה פשוט לא יקרה. אזרח שלא יוצר מודעות, לא יודע לבחור ולכן אנחנו מנהלים את עצמנו חרא כאזרחים ובוחרים חרא לשלטון."

      אתה מדבר על הבחירות האחרונות?

      "לא, אני לא מדבר בכלל על הבחירות האחרונות. למה מה קרה בבחירות האחרונות שלא קרה קודם? המקסימום שאנחנו מסוגלים לעשות זה לבצע בחירה תל אביבית מוזרה, לשים שמונה גמלאים בכנסת ולומר 'וואו, איזה גדולים יצאנו, הא? הבאנו אותה, תקענו להם'. אני אומר 'תקומו, יא חבורת אהבלים, ואם יש לכם יכולות לעשות הצבעה תל אביבית כזו מגניבה, תכניסו שמונה חיות שיקרעו לגזרים את מדושני העונג האלו".

      יכול להיות שאני רואה חיה כזאת מולי?

      "פעם אולי, שנהיה יותר זקנים. אחת ההחלטות היותר קיומיות שלי היא שאני מגדל את הילדים שלי. אני איתם נטו, לא כולל סוף שבוע, שלוש-ארבע שעות בממוצע ביום, כולל סיפור לפני השינה. אני קם איתם בבוקר, אני מחלק אותם לגנים, אני נותן חיבוקים במיטה, אני משחק איתם בערב שעה".

      צריך להעצים אותם עוד כשהם קטנים?

      "האמת שכן".

      אלון גל ואשתו צביה (אביב חופי)
      "אחת ההחלטות היותר קיומיות שלי היא שאני מגדל את הילדים שלי". גל עם אשתו, צביה (אביב חופי)

      בלגי אבל צ'חצ'ח

      לא מעט ביקרו את גל וכינו אותו שרלטן שמוכר חלומות לשעת טלוויזיה ובורח לעולמו הנוח בזיכרון יעקב, הרחק מאותה פריפריה שנושמת את הקושי לשרוד בישראל 2009. אבל דווקא הריחוק של גל מהסממנים של הישראליות, הופכת את קפיצת הראש שלו לתוך העולם הנוקשה של המצוקה הכלכלית לבעלת פוטנציאל אבחנתי עצום, שכן, כמו שהוא אומר, "עוד לא נוצר הסרט הדוקומנטרי האמיתי על המשפחה בישראל". עם וואלה! תרבות חלק גל כמה תובנות על המשפחה הישראלית הממוצעת, שנראות אולי ברורות מאליהן, אבל הן מקבלות משנה תוקף כשהן נאמרות מפי מי שהיה שם.

      "רמת הניהול והשליטה בחיים נמוכה בצורה מפחידה במשפחה הישראלית", הוא אומר. "אנשים לא יודעים מה מוציאים, מה מכניסים, לא יודעים אילו הלוואות הם לקחו, כלום. הבעיה הישראלית היא עדיין ה'אפרים קישונ'יות של הסמוך, של היהיה בסדר, של טלפונים נוסח "אז מה, טורקיה-הכל כלול-חמישה ימים? סגור" מבלי לדעת מאיפה להוציא את הכסף.

      "שנית, היית מצפה שהישראלי התקשורתי ייקח את זה למשפחה שלו, אבל הישראלים פשוט לא מדברים. אתה נכנס למשפחה ואין שיחה, הבעל לקח שתי הלוואות של 200 אלף שקלים והאישה פתאום מה זה מופתעת. זה לא יאומן. יש גם הרבה מאוד פוביית ידע במשפחה הישראלית וזה גם מדהים. הרי אין כוח יותר גדול מידע, את זה לא אני המצאתי".

      כי זה ידע שלא מקדם אותך בחיים. אנשים לא רוצים לחשוב על חוב.

      "זה כמו האנשים שלא הולכים לבדיקות דם כי הם לא רוצים לדעת. אבל אם יש לך משהו, לא תרצה לטפל בו?"

      אתה מרגיש ישראלי בתוך זה?

      גל מהסס, ולבסוף שולף: "א' אני בלגי, מחזיק דרכון. ב', בדברים האלו אני לא מרגיש ישראלי. אני מאד תקשורתי, כמות השיחות שאני עושה ביום רק עם הילדים שלי ועם אשתי היא גדולה מאד. ואין לי פוביית ידע בכלל. אז כן, המאפיינים שלי שונים. בדברים אחרים אני מרגיש מאד ישראלי. בזה לא".

      במה אתה כן מרגיש ישראלי?

      "קודם כל אני צ'חצ'ח, ברמות הכי פשוטות. אני פרח אינטליגנטי, ישראלי מצוי שנורא אוהב את הא-פורמליות הישראלית, ממש מת עליה".

      כן? גם אנשים שמזמינים אותך לאימון ברחוב?

      "מת על זה. תחשוב על המשפט 'שאלוהים יברך אותך'. איזה משפט יפה זה? אני אוהב אנשים, זה הקטע שלי. השיחה עם האנשים, המין האנושי והדרך שבה אנשים פועלים כדי להגיע לתוצאה. אני אוהב את זה".

      נוח לך עם הכינוי 'המאמן של המדינה'? מה אתה מכבי תל אביב בכדורסל?

      "דאחקה. לא מתייחס לזה".

      נינט טייב (אביב חופי)
      "אין יום שאני לא מוטרד מנינט". נינט (יוני טובלי)

      הקואוץ' והסלבריטאי

      הסלבריטאות של אלון גל היא מוזרה ודואלית. מצד אחד, הוא מופיע בתוכנית עתירת רייטינג, פרצופו והליכותיו קלים לשינון, וגם הרלוונטיות שלו, בניגוד לדוגמנית התורנית, רק הולכת וגדלה. מצד שני, הוא לא אמן שיכול להמשיך לטלנובלה אחת ולסרט אחר. לכן המפגש שלו עם אותו עולם סלבריטאי מרתק, שכן כמו שהוא רואה אותם, קשה להאמין שהם רואים את עצמם.

      "אין יום שאני לא מוטרד מנינט", הוא מספר. "נינט היא הבריטני ספירס הישראלית, מבחינת הטירוף והעניין שסביבה. יום אחד ישבתי עם אשתי בבית והיה ראיון עם ספירס וראיתי כמה היא שקולה ועונה בסבלנות. אמרתי לאשתי שזה לא ייאמן איך שאישה חשופה כל כך מצליחה להישאר נורמלית. למחרת אשפזו אותה. לכן אני רואה את הטירוף סביב נינט, ואני שולח לה בריאות כל יום".

      זה אימון מסוג אחר, לאוכלוסיה גבוה יותר. זאת שיכולה לשלם.

      "ושם המקרים הכי קשים. תראה את המקרים של מוני פנאן ודודו טופז. נורא קשה במקום הזה".

      אתה חושב שאימון היה עוזר לדודו טופז?

      "אנשים לא יודעים את זה, אבל אני פגשתי את דודו טופז לפני כן. נפגשנו פעמיים-שלוש כי דובר על פורמט אחר פעם ושאלו אותי מי מעניין אותי ועניתי דודו טופז. אז נפגשנו כמה פעמים ולא יודעים כמה האיש הזה היה חכם. הוא היה כותב שירה ממש, ברמה הכי גבוהה. אז נפגשנו ודיברנו ואני חייב להגיד – לא ראיתי כלום".

      לא הבחנת בטירוף?

      "ראיתי שהוא נורא מסכן ושהוא רוצה תשומת לב, אבל את הטירוף, לא ראיתי. כשהתחילו השמועות סביבו, כתבתי לו SMS שירגיע, כל השטויות הצהובות יעברו ונו, אתה רואה".

      הנבואה ניתנה לשוטים.

      "ממש. לכן אני חושב שהאימון לא היה עוזר לו. כנראה שהטירוף היה חזק מדי".

      זה גילוי מדהים, זה אומר שקואוצ'ינג הוא אפילו לא הפסיכולוגיה החדשה בסופו של דבר.

      "ברור שלא. קודם כל, טופז טופל גם על ידי פסיכולוגים וגם על ידי פסיכיאטרים. מסתבר שגם הם פספסו. אימון לא צריך להחליף את הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה. אבל אני אומר לך שכשהנפש נמצאת במצב כל כך חולני, לא תמיד אנחנו יכולים להגיע להכל".

      דודו טופז (יותם רונן)
      "לא יודעים כמה האיש הזה היה חכם". טופז (יותם רונן)

      ייתכן שהכוח האמיתי של גל הוא ההבנה של מגבלות הכוח, כמו להפנים שלא כל משפחה ניתן להציל, כמו התובנה שכל הטרקלינים והקפה הרתוח חזק חזק ייעלמו יום אחד. זה אותו כוח שמאפשר לו להודות בטעות באותו קול רם שבו הוא הביע את הדעה ההפוכה, מבלי לזגזג. זה מה שמאפשר לו להיכנס לעסקי המוזיקה באמצעות לייבל ומיזם עסקי ביחד עם יאיר ניצני (בשלב ראשון, עובד גל עם מיקה קרני על אלבומה החדש), אבל לא להוציא תקליט בעצמו.

      "כשהייתי קטן, בין כל העבודות הסטודנטיאליות שלי הייתי זמר פאבים שמבצע שירים של עצמו וקאברים", מספר גל. "אני זמר מתוסכל במהות שלי ואני מאד אוהב את זה. אז קרתה לה הזדמנות שהתחלתי לעבוד עם מיקה קרני ואני מקים עם יאיר ניצני מיזם בתחום המוזיקה, הנאה גדולה. תעשיית המוזיקה בישראל צריכה השלמת פערים באופן דחוף".

      מי האמן שאתה הכי רוצה אצלך?

      "שמע, אסף אבידן הולך למקומות שהרבה זמן לא היו פה בעיני. ראית אותו פעם מופיע? זה מדהים. האיש עושה על במה משהו שלא ראיתי ישראלים עושים והייתי שמח לפגוש אותו בדרכו. כקונטרה, ניקח את שלמה ארצי. אשתי ניסתה, בדיעבד אני יודע את זה, לעשות הפתעה ולסגור עם ההפקה של שלמה ארצי שאעלה לבצע איתו שיר. כמובן שזרקו אותנו מכל המדרגות. אבל יום אחד זה עוד יקרה".

      * העונה החדשה של "משפחה חורגת" תשודר בערוץ 2 במוצאי שבת הקרובים