תן חינוך

      ההופעה של קארי מאליגן והתסריט השנון של ניק הורנבי, הופכים את "לחנך את ג'ני" מסרט עם עלילה צפויה לכזה שלא משעמם לרגע. ישי קיצ'לס מחונך

      ישי קיצ'לס

      "לחנך את ג'ני" הוא קצת כמו ה"ג'ונו" של 2009. גם הוא קטן ועצמאי, גם הוא עוסק בנערה צעירה, מקסימה ובוגרת לגילה ששמה מתחיל ב-ג', גם לו הלך יופי בפסטיבלים שבו הוקרן, וגם הוא ודאי ימצא את עצמו מועמד בטקס האוסקר הקרוב, בקטגוריית התסריט ובקטגוריית השחקנית.

      למרבה השמחה, שלא כמו "ג'ונו", "לחנך את ג'ני" ממש לא מתאמץ ו/או עושה דאווינים כדי למצוא חן. זה בא לו בטבעיות. כמו לנשום. במרכז הסרט עומדת ג'ני בת ה-16, תלמידת תיכון מצטיינת שעתידה מובטח. הבעיה? המחשבה על העתיד המובטח הזה משעממת לה את התחת ומכניסה אותה לדיכאון.

      השנה היא 1961, והאווירה בה מתבגרת ג'ני הינה שמרנית ופרובינציאלית באופן קיצוני. היא מתגוררת יחד עם הוריה קמוצי הישבן באחד מהפרברים המשמימים של לונדון, וכל מה שיש לה בחיים זה את הספרים ואת התקליטים שלה, ואת התקווה שאיפשהו, שם בחוץ, ממתין לה משהו, או מישהו, שירעיד וירקיד לה את העולם. כי אתם יודעים איך זה. גירלס ג'אסט וואנט טו האב פאן. אפילו ב-1961, כך מתברר.

      עוד בוואלה! NEWS

      פרסום לפי מיקום: עסקים קטנים יזכו לפרסום מותאם לצופים

      בשיתוף בנק הפועלים
      לכתבה המלאה

      ילדה מחונכת

      בכל מקרה, יום אחד ג'ני פוגשת את דיוויד – בחור חתיך (ויהודי) עם אוטו מדליק שגילו כפול מגילה – והוא מציע לה טרמפ. אז מה, לא תעלה לאוטו המדליק שלו? ברור שתעלה. ומה, אחרי שתעלה, ותכיר אותו קצת, ותתרשם מהידע שלו במוזיקה קלאסית ובאמנות, ותתלהב מהחברים הסמי-מתוחכמים שלו, לא תתאהב בו? ברור שתתאהב בו. ומה, אחרי שההורים שלה והמורים שלה יגלו שהיא מבלה את שעות הפנאי שלה עם בחור חתיך (ויהודי) שגילו כפול מגילה, הם לא יעשו פרצוף חמוץ ויגידו לה שהיא זורקת את החיים שלה לפח? ברור שכך יעשו ושכך יגידו. ומה, אחרי שג'ני תגלה שדיוויד לא בדיוק סיפר לה הכל אודותיו ואודות עיסוקיו, לא יהיה בלגן שבמהלכו ג'ני תבין שבעצם ההורים שלה והמורים שלה צדקו לכל אורך הדרך? ברור שיהיה בלגן. ברור שהיא תבין.

      ובכל זאת, למרות כל הדברים הברורים האלה שחייבים לקרות, ושאכן קורים, "לחנך את ג'ני" אינו מרגיש כמו מטלה. למעשה, ההפך הוא הנכון. חלק לא קטן מהקרדיט על כך צריך ללכת לסופר ניק הורנבי, שכתב את התסריט השנון והאינטליגנטי בהתבסס על סיפור אוטוביוגרפי קצר של העיתונאית לין בארבר. וקרדיט מגיע גם ללון שרפיג הדנית ("איטלקית למתחילים", "הקפיצה לחיים"), שמנהלת כאן את המערכה ביד אלגנטית ובוטחת ומגישה לצופים יצירה רהוטה ונעימה לעין שניחנה במנה נדיבה של קלאסה.

      צוות הסרט בבכורה בלונדון (צילום: AP)

      אך רוב הקרדיט לכך ש"לחנך את ג'ני" איננו סתם עוד סיפור התבגרות נוסטלגי ועשוי היטב אודות נערה שחווה דבר מה דרמטי שהופך אותה לאשה, חייב להיות מוענק לקארי מאליגן – השחקנית הצעירה והלא מאוד מנוסה שמגלמת את ג'ני.

      זהו התפקיד הראשי הראשון של מאליגן בת ה-24, והיא פשוט מצוינת כאן. מקסימה, שובת לב, שברירית, מצחיקה – אני שמח לבשר שיש לבחורה הסימפטית הזאת את החבילה כולה, והיא לא מפחדת להשתמש בה. בזכות הופעתה הדינמית, התוססת והמדויקת של מאליגן, המסע הצפוי והבלתי נמנע של ג'ני אינו מעייף או משעמם לרגע. ובזכות ההתלהבות הגדולה והמידבקת שלה (שמפנה את מקומה בשלב מסוים למלנכוליה מתוקה, מידבקת לא פחות), מהנה, ולפרקים אף מרתק, לעקוב אחר השינויים החיצוניים והפנימיים שמתחוללים בה.

      מי שמסייעים למאליגן להותיר רושם כה חיובי הם השחקנים הבריטיים הפנטסטיים שמקיפים אותה: החל מאלפרד מולינה המשעשע, שמגלם את אביה, המשך באמה תומפסון, שמגלמת את מנהלת בית הספר של ג'ני, וכלה ברוזאמונד פייק, שמופיעה כאן בתור אחת החברות של דיוויד.


      מה שכן, למרות הטון החיובי של הביקורת עד כה, לא הכל ב"לחנך את ג'ני" מתקתק כמו שעון שוויצרי. לשם התחלה, הסוף של הסרט מרגיש מעט מודבק (והוא אכן מודבק: במקור היה לסרט סוף אחר). ולשם המשך, פיטר סארסגרד – שחקן אמריקאי שאני בדרך כלל מחבב מאוד - לא לגמרי מצליח לשכנע עם המבטא בתור דיוויד, המאהב המבוגר של ג'ני. ובכלל, ההופעה שלו הרבה פחות פנטסטית מאלה של השחקנים שלצדו. בסופו של דבר, שני הדברים האלה אמנם לא יהרסו לכם את חוויית הצפייה, אך קשה שלא לתהות מדוע לא הושאר הסוף המקורי (לא מספיק מסחרי?) ומדוע לא לוהק לתפקיד של דיוויד שחקן בריטי. כך או כך, בהחלט סרט חביב.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully