יומני כרונוסלביה - פרק 13

החיים היו יפים עד שגיליתי שאני נצר למשפחה כרונוסלבית עם נטייה רצחנית, פגשתי בחורות יפות ומפתות עם אף תותב, רדפתי ברחובות העיר אחרי ילדים קטנים וכמעט הרבצתי להם, ולבסוף, עליתי על המטוס לכרונוסלביה בחברת ג'ימבו ואבי, כדי לגלות שהדיילת היא לא אחרת ממיראבל רוזנשטראוך.

"אל תיראה מופתע כל כך," אמרה מירה, "הרי אמרתי לך שאקח אותך למקום שבו רצח אבא של סבא שלך את אמא של סבתא שלי. וחוץ מזה, "הוסיפה כשהיא מורידה את מגש האוכל שלי בתנוחה שחשפה הרבה מעבר למה שהייתי מוכן לו באותו רגע, "אני דיילת."

"אמרת שאת עובדת במסעדה במרכז," הצלחתי לגנוח לעברה.

"שיקרתי," אמרה ומזגה לי תה רותח.

היא המשיכה לנוסע הבא, "אדוני, תרצה משהו חם לשתות?"

באמת לא הייתי צריך להיות מופתע. אחרי איום ברצח, מהו כבר שקר קטן ביני ובינך, חשבתי לעצמי.

שארית הטיסה עברה בנעימים באופן יחסי. אבא השתעשע עם ג'ימבו במשחקי "שלח את הילד להציק לנוסעים האחרים והתנצל באדיבות מפוקפקת", אני הצלחתי אפילו לנמנם לחצי שעה, ומירה מילאה את תפקידה בהצלחה, אני מניח. בשניות שבין הערות והשינה חשבתי לעצמי שמירה לא נוראה כל כך אחרי הכל. בזמן שהיינו ביחד היא היתה אשת שיחה לבבית ונעימה, מושכת בצורה בלתי רגילה, ובעלת עדינות שכמוה לא ראיתי זמן רב. כשנרדמתי חלמתי שאנחנו זוג הורים בשנות החמישים, וג'ימבו הוא בננו. היה לנו מבטא מעצבן עם ר' מתגלגלת של קרייני רדיו. התעוררתי בקפיצה בגלל חבטה פתאומית, והרגשתי את קרקע המציאות שהופיעה מתחת לגלגלי המטוס. אני מאוהב במירה, היתה המחשבה הראשונה שצפה בראשי, והיא לא היתה בלתי נעימה, למרבה הזוועה.

יצאנו אל בית נתיבות קטן ועלוב למראה. פקידים משופמים ומשועממים למראה שתו תה בביתני ברזל, והחתימו את הדרכונים שלנו. דגלי הפטיש והמגל עיטרו את הקירות, ופסלים כבדי הבעה של מנהיגים מנוחים הביטו בי בנחישות. נחתנו בדברצ'ן. כשיצאנו משדה התעופה היינו ארבעה. מירה באה איתנו, כבר לא היה טעם להסתיר את העובדה שהיא חלק בלתי נפרד מהמשלחת הקטנה שלנו, בעקבות מסתרי הרצח בקרפטים. היא הציגה את עצמה בפני אבי, והוא נראה משועשע ביותר.

"אז זאת הגברת שרוצה לחסל אותך?" אמר. "אם כבר למות, אז רק בידיים שלך, מותק."

מירה חייכה, והמשיכה לעבור עם אבי על התוכניות למסע. אפילו ג'ימבו התרגל במהרה לנוכחותה, ושאל אותה מדי פעם שאלות על חייה כדיילת ועל המקומות שראתה בעולם. הסתכלתי על החבורה הבלתי צפויה הזאת שהקיפה אותי, שרק לפני כמה ימים לא הייתי מעלה על דעתי שאכיר מקרוב איש מהם, כולל אבי. חשבתי על דורותי המגיעה לארץ הפלאות של הקוסם מארץ עוץ. הלכנו כך בשביל האבן שהוביל משדה התעופה אל תחנת הרכבת, ואני לקחתי על עצמי את תפקיד הדחליל.

אבי סיפר לנו את תוכנית הפעולה, ומה בעצם באנו לעשות כאן:

"בסדר גמור," פתח בדרך המליצית ששמר לאירועים מיוחדים מסוג זה, "באנו לכאן כדי לפתור באופן סופי את התעלומה של משפחת סופרמולר, ולהבין אחת ולתמיד האם היה זה איוון סופרמולר שרצח את לורינטה בת הקצב, כפי שאת טוענת," (מירה הנהנה באישור), "או שהיה זה גוסטב בראונדגן כפי שאני חושב, או בכלל מישהו אחר, נניח מפלצת אגדות מגוחכת שאין שום סיכוי שהיתה קיימת באיזושהי תקופה או באיזשהו מקום."

"עכשיו, בהתאם לכללי המשחק ההוגן, מירה, אסור לך לנסות ולרצוח את סימור היקר שלי, אלא אם כן יש לך הוכחות חותכות לטענתך, שאותן את צריכה להביא בפנינו, ואז," הוסיף וגיחוך קל על שפתיו, "מן הדין שתנסי להרוג גם אותי. אחרי הכל, אני האחראי הישיר לאספסוף הזה," אמר והחווה את ידו כלפיי בתנועה מזלזלת.

"אתה צודק בהחלט, אלכסנדר," אמרה מירה, "אני נשבעת בפני חברי המשלחת שלא אנסה לרצוח מי מהם עד שלא אביא לכך הוכחות שיצדיקו רצח שכזה."

"'ני מקווה שלא תנסי לרצוח 'תי, גברת," אמר ג'ימבו בפנים רציניות, "'ני 'כלל לא קשור לאף אחד כאן, 'ני סתם אורח." שני המבוגרים צחקו בלבביות, ומירה ליטפה את ראשו ואמרה שאין לו מה לדאוג.

הסתכלתי על כל זה מהצד, פוקח עיניים גדולות בשביל להאמין. המחזה הסוריאליסטי הזה התרחש באמת, למרות שיכולתי להישבע שאני עדיין נמצא בתוך החלום שחלמתי על המטוס. לפחות, ניחמתי את עצמי, חזרנו אל שנות השמונים הטובות והיפות.