חכו עם הפורמלין

שבוע לא קל עבר על דמיאן הירסט. לא רק שהילד הרע של האמנות הבריטית מצא עצמו צונח הישר מהמקום הראשון למקום ה-48 ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם האמנות שמפרסם מדי שנה המגזין Art Review, אלא גם התערוכה החדשה שהעלה בלונדון ספגה מטח של ביקורות שמאיים להכניס את כל הקריירה שלו ל?פורמלין שכל כך אהוב עליו.

מאז ומעולם היה הירסט אמן של שערוריות. בתחילת שנות ה-90, בזמן שקנה את עולמו כמנהיג הבלתי מעורער של ה-Young British Artists, היו אלה הכרישים, הכבשים והפרות החצויות ששימר בוויטרינות מלאות פורמלין שיצרו את הסנסציות בתוך הגלריה. לילות ההוללות דאגו לסנסציות מחוצה לה וזימנו לו ביקורים קבועים במדורי הרכילות. כך זה נמשך במשך כמעט 20 שנה, במהלכן הצליח הירסט להפוך לאמן העשיר ביותר בעולם.

אלא שבשנתיים האחרונות משהו השתבש במערכת הניווט של הכוכב הנוסק. גולגולת אדם מחופה ב-8,601 יהלומים ותג מחיר של 50 מיליון פאונד, איומי תביעה מתוקשרים נגד אמן גרפיטי בן 16 שהעז לכלול דימוים מצוירים של הגולגולת האמורה בתוך עבודותיו, ומכירה עצמאית של עבודות תוך עקיפה מוחלטת של כל הגלריות שעימן עבד – כל אלה הביאו על הירסט אויבים מאויבים שונים וכנראה תרמו לא מעט לצניחה החופשית שלו בדירוג של Art Review.

יחד עם זאת, אפילו אנשי Art Review הודו כי הם מקווים ש-"No Love Lost, Blue Paintings", התערוכה החדשה שלו ב-Wallace Collection המכובד והמעונב שבלונדון, תבשר על פתיחתו של דף חדש – "רגוע יותר, מהורהר יותר" – בקריירה של הכוכב. זאת משום שבמקום ללכת כהרגלו למקומות שכף רגלו של איש מעולם לא דרכה בהם, בחר הירסט ללכת הפעם למחוזות שרק הוא עצמו לא ביקר בהם: מחוזות הציור. ולא סתם ציור, אלא ציור שהוא עצמו מצייר – חידוש לא קטן עבור מי שבדרך כלל פועל כמנהל של מפעל, עם עשרות אסיסטנטים שמבצעים עבורו את העבודה.

אלא שאז הגיעו הביקורות. "רזה וחד מימדי" נכתב בטלגרף, "חובבני ומשעמם להפליא" בגרדיאן, "לא שווה צפייה" באינדפנדנט, "נוראי" בטיימס. נדמה שמאז ומעולם לא הפגינה ביקורת האמנות הבריטית תמימות דעים כה רחבה – וכה קצופת לשון – כמו זו שגילתה כלפי 25 ציורי הגולגולת הכחולים של הירסט.

לא יותר "מ?טריפה מחודשת של הקלפים המשומנים והמטונפים שלו", כתב המבקר של הגרדיאן. "כשהוא מטפל בגולגולת אמיתית, כמו זו שחיפה ביהלומים, הירסט יודע להעביר מסר שנון על יופי וריקבון, אבל לצייר גולגולת – מסתבר שזה כבר מסובך מדי עבורו".

המבקרת של הטלגרף כתבה "שכל מי שנתקל בהירסט בפעם הראשונה דרך הציורים הללו, יהיה מוצדק לחלוטין בתהייתו על מה כל מהומה". המבקר של האינדפנדנט קבע חד וחלק ש"האיש פשוט לא יודע לצייר" ושהסיבה היחידה – והמצערת – שמוסד בעל שם כמו ה-Wallace Collection, שמתמחה בעיקר בציורים של מאסטרים מימים עברו כדוגמת רמברנדט, טיציאן, ולסקז ועוד, בכלל הסכים להציג את הציורים היא שהירסט "מפורסם".

גם המבקר של הטיימס המשיך את הקו ולא חסך במילים ציוריות כשתיאר את הירסט כמי ש"ללא בושה תולה את הציורים שלו לצד גדול האמנות רמברנט" וש"התערוכה נראית כמו יצירות בחדרו של נער מתבגר" – דימוי שחזר על עצמו בחלק ניכר מהביקורות, שמלבד זו של הטלגרף, נמנעו מלנקוב במילה המפורשת, "אוננות".

לא רק זאת אלא שמבקר נוסף של הטלגרף, מרק הדסון, הרחיק לכת וקבע שהתערוכה של הירסט – או ליתר דיוק, כישלונה – היא "אחד הרגעים המכוננים בתולדות האמנות". לדבריו, מדובר ברעידת אדמה משום שלאחר שנים שבהם הירסט וחבריו טיפחו את התפיסה שכישרונו של האמן טמון לא בידיו אלא במוחו, בא הוא עצמו והראה לנו את המיומנות שבכל זאת חבויה בידיו. והנה מסתבר שלא רבה היא.

לדברי הדסון, חוסר הכישרון רק הודגש נוכח היומרה להציג את הציורים לצד אלו של המאסטרים הגדולים, והראיונות העיתונאים שבהם הירסט השווה עצמו לפרנסיס בייקון ומארק רותקו רק הוסיפו שמן למדורה. והנה לאחר שנים שבהם פחדו להתעסק עם הירסט מחשש שייראו בלתי רלוונטיים – או "מחשש שפשוט יאבדו את משרתם", כפי שכתב הדסון – הוציאו המבקרים את הראש מהתחת והחלו לתבוע את כבודה האבוד של מיומנותו הטכנית של האמן.

אלא שלמרות הכול, יתכן מאוד שהירסט עדיין יהיה זה שיצחק אחרון. הציורים עצמם נמכרו מזמן לאוליגרך רוסי ועל אף השמחה לאיד של המבקרים, שסוף סוף הרגישו מספיק בטוחים בעצמם כדי לקטול אותו, יותר מ-4,000 איש הגיעו לתערוכה כבר בימיה הראשונים. מהמוזיאון נמסר כי הם מצפים שבסופו של דבר יכפיל מספר המבקרים בתערוכה את שיא המבקרים במוזיאון בכל הזמנים.