רטרו-שיק: הקאמבק הגדול של שנות השמונים

היום זה בכל מקום. אנחנו מוקפים בזמרות כמו לה רו, ליטל בוטס, באט פור לאשס וכמובן, ליידי גאגא, שכל אחת מהן חוזרת לאייטיז בצורה קצת אחרת ובמינונים שונים. אופנת האייטיז הפכה למדים של ההיפסטרז העכשוויים בכל העולם; ילדי האימו אימצו את צמידי הפלסטיק העגולים וסרטי הזעה לידיים; וכולם, החל בגוון סטפאני, דרך MGMT ועד קייטי פרי, מחזיקים במשקפי בטלנים של ריי-בן, ג'ינס סטון-וואש, אקססוריז בצבעי ניאון זוהרים וכל היתר. האייטיז, כפי שהשתקפו בעשור הזה, היו מאוד סלקטיביים. אם זה רטרו שאפשר למכור להמונים – התשובה היא כן. אם זה רטרו למשהו שאין סיכוי שמישהו יקנה (מישהו אמר כריות כתפיים?) – הלאה.

הדרך הקלה ביותר לחזור לאייטיז – חוץ מלהכנס לסניף של אמריקן אפארל – היא לסמפל להיט אייטיז, וזה קרה העשור לא מעט. אבל זה היה לא רק עניין של אופנה ומוזיקה. הרטרו לאייטיז חדר גם לטלוויזיה ולקולנוע. וינס נואר מהסדרה הבריטית הגאונית "מייטי בוש" הוא חובב סינתפופ גדול (הרינגטון שלו הוא "Cars" של גארי ניומן). ולמרות שקומדיית האינדי המעפנה אך הסופר מצליחה "נפוליאון דיינמייט" התרחשה בהווה, הגיבור הסתובב במשקפי אייטיז, לחברה שלו היה קוקו בצד ופאוץ', והשניים רקדו לצלילי סינדי לאופר. גם סופיה קופולה בחרה להראות את מארי אנטואנט מתרוצצת במסדרונות ארמון ורסאי על רקע "Ceremony" של ניו אורדר.

בעשור האחרון חזרנו לאייטיז במיליון צורות. בצורה טובה, בצורה מחורבנת, בצורה אופורטוניסטית ובצורה תמימה, נוסטלגית ומלאת אהבה. לצערינו אי אפשר למנות כאן את כולן. מה שכן נעשה על מנת לסכם את הרטרו אייטיז של העשור האחרון, זה להתבונן בכמה מהאופנים הבולטים בהן תעשיית המוזיקה עשתה את זה:

מתישהו בשנים האחרונות הפסיק המושג פוסט-פאנק להצביע באופן כרונולוגי/היסטורי על מה שבא אחרי הפאנק, אלא פשוט להיות סוג של ז'אנר בפני עצמו. ז'אנר שמושפע מהפוסט-פאנק המקורי כמובן.

מי שביססו את הפוסט-פאנק בתור ז'אנר חדש היו הלהקה הניו יורקית אינטרפול. כשהם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "Turn on the Bright Lights", ניו יורק 2002 נשמעה כמו מנצ'סטר 1981. בתחילת האייטיז השמידו ג'וי דיוויז'ן את התפיסה על פיה צריך להיות שמח בשביל לרקוד, ועל הבסיס הזה יצרו אינטרפול מוסיקת ריקודים דכאונית ואפלה למילניום החדש. כולל רטרו ללוק הפוסט-פאנק המקורי: הבגדים השחורים, העניבות הדקות והפוני האלכסוני.

אחרי אינטרפול התמלא העולם בלהקות כמו פרנץ פרדיננד, בלוק פארטי, האדיטורז, הפיוצ'רהדז ועוד, שמושפעות מהגיטרות הזוויתיות, העצבנות וכל יתר המאפיינים של הפוסט-פאנק על שלל גווניו.

אובססיית הסינתיסייזרים של ראשית שנות השמונים הולידה באנגליה את ז'אנר הסינתפופ, במסגרתו כל מיני להקות פופ וגל חדש נבנו סביב הסאונד האלקטרוני, הקר והממכר של הסינתיסייזר. בעוד להקות ה"מודרן סינתפופ" חזרו לז'אנר ברצינות מביכה ופועלות בתוך סצינה סגורה, במקביל התפתח בתחילת העשור הנוכחי גל של להקות שחזרו אליו עם סטייל, מודעות עצמית ותוך שמירה על רלוונטיות בעולם הפופ העכשווי.

בז'אנר הזה צריך לציין את ליידיטרון הבריטים, ג'וניור בויז הקנדים, קאט קופי האוסטרלים, ה-Faint האמריקאים, הקילרז (שהתחילו כמעין תשובה מודרנית לדוראן דוראן), ה-Bravery (קילרז סוג ב'), וכמובן Zoot Woman של סטיוארט פרייס, שהחל לחזור לאייטיז עוד בסוף הניינטיז עם כל מיני כינויים צרפתיים מטופשים. אפילו להקת הרוקנרול הדנדי וורהולס עשתה סינתפופ ב "Welcome to the Monkey House", אלבומם מ-2003, אותו הפיק ניק רודס מדוראן דוראן.

האלקטרוקלאש שלט במועדוני האנדרגראונד ברחבי העולם במחצית הראשונה של העשור וחדר אט אט גם למצעדים בעזרת אמני פופ שמיהרו לשלב את הסאונד בלהיטיהם. מועדוני ברלין, וויליאמסבורג, הוקסטון ופלורנטין התמלאו בסטודנטים לאמנות בתספורות א-סימטריות, לוק אנדרוגיני, מבט מת בעיניים ובגדי ניו-ווייב שהחיו איזו פנטזיה קאמפית של עתידניות אייטיזית לצלילי גל חדש של הרכבי אלקטרו עם שורשי קראפטוורק, אסתטיקה פאנקיסטית, מקצבי EBM וטאץ' מזרח אירופאי.

אחד המוקדים העיקריים של טרנד האלקטרוקלאש היה הלייבל הגרמני "אינטרנשיונל די.ג'יי ג'יגולו רקורדס" בראשותו של די.ג'יי הל, שהפיץ לעולם את דייב קלארק, די.אם.אקס קרו, ג'פניז טלקום, טיגה ופישרספונר. היו עוד המון לייבלים שהנפיקו אלקטרוקלאש, מועדונים ודיג'יים ברחבי העולם נרתמו לטרנד, ולנו היה את היכל הבטון הדרום תל אביבי הקוסמונאוט, שבחורף 2004 היה מוקד עלייה לרגל לבליינים שרצו לרקוד לצלילי פליקס דה האוסקאט, צ'יקס און ספיד, פיצ'ז, גרין וולווט ומיס קיטן אנד דה האקר.

מרוב אלקטרוקלאש בעל קרירות אירופאית, לרגע שכחנו מהאלקטרו האמריקאי השחור של תחילת שנות השמונים, במסגרתו עורבב Fאנק סבנטיזי, עם סגנון חדש ועולה בשם היפ הופ ועם הצלילים האלקטרוניים של קראפטוורק. מזל שהצמד הקנדי כרומיאו בא להזכיר לנו.

אלבום הבכורה של כרומיאו, "She's in Control" מ-2004, היה מאסטרפיס של להיטי חירמוני רחבה בניחוח וינטג'י. התקליט נפתח בקטע אלקטרו במובן האפריקה באמבאטה של המילה, ואז מתקדם לעבר שורה של להיטי אלקטרו-Fאנק אייטיזיים בהשפעת Cameo, ריק ג'יימס, Zapp, פרינס והול אנד אוטס, וכמה קטעי אלקטרו-בוגי סטייל די-טריין.

תופעת האנדרגראונד המובילה של תחילת העשור הייתה המאש-אפ, במסגרתו עירבבו די.ג'ייז שניים שלושה שירים לא קשורים, ואת התוצאה הוציאו על גבי בוטלגים לא חוקיים, תוך התעלמות מזכויות יוצרים.

על הנייר מאש-אפס לא חייבים לכלול שיר מהאייטיז, אבל בפועל בהחלט רצוי שכן. אחד מלהיטי המאש-אפ המצליחים במועדונים היה "We Don't Give a Damn About our Friends" של Girls On Top (הוא המפיק ריצ'רד אקס). השיר שילב בין הפלייבאק של "Are Friends Electric?" של ה-Tubeway Army של גארי ניומן, לשירה של להיט האר נ' בי "Freak Like Me" של עדינה האוורד מאמצע שנות התשעים.

ראה ריצ'רד אקס כי טוב והחליט להביא את המישמש למיינסטרים. כך מצאו את עצמן להקת הבנות השוגאבייבז שרות מחדש את שירה של עדינה האוורד, כאשר ברקע מושמעת גירסה משופצת מעט של הלהיט ההוא של גארי ניומן. השיר אפילו נפתח בצליל האייטיזי המוכר של משחק הוידיאו "פרוגר"!

התוצאה החוקית כל כך הצליחה שריצ'רד אקס המשיך עם הגימיק ומיד נתן ללהקת פליטי הריאליטי ליברטי אקס לבצע את "Ain't Nobody" של צ'אקה קאהן על רקע "Being Boiled" של ה- Human League. קליס נבחרה לשיר את "Finest Dreams", שעירבב שני שירי אייטיז (להיט אר נ' בי של ה- SOS Band עם שיר אחר של ה- Human League) ועוד ועוד.

אחד הז'אנרים החמים באנדרגראונד של תחילת האייטיז היה הPאנק-Fאנק – תת-ז'אנר של הפוסט-פאנק שמשלב את האתוס של הPאנק עם מקצבים רקידים ובסים מקפיצים. וגם הוא כמובן חזר העשור.

את הסנונית הראשונה סימן דיסק האוסף "ניין או'קלוק דרופ" בעריכתו של אנדרו וות'רול שיצא בשנת 2000. די ג'ייז מהתקופה חזרו בסיטונות למוזיקת ריקודים מהאנדרגראונד של תחילת האייטיז, שלל אוספים של להיטי התקופה יצאו, ושלישיית הבנות הארטית צ'יקס און ספיד עשתה קאברים לקטעים בז'אנר.

אחר כך הפך המותג הניו יורקי DFA של טים גולדזוורת'י וג'יימס מרפי, לשם דבר כשהפיקו את קלאסיקת האינסטנט של הרפצ'ר, "House of Jealous Lovers". בין אם כמפיקים, כרמיקסרים או כלייבל, DFA סיפקו לקהל שפע של צפצופים אלקטרוניים, חריקות, מחיאות כפיים, בסים שמנים ופעמוני-פרה. בעזרת כישורי ההפקה של הצמד החיו הרכבי הלייבל, הרפצ'ר, דה חואן מקלין, בלאק דייס וכמובן LCD Soundsystem של ג'יימס מרפי עצמו (לצד הרכבים כמו רדיו 4, ה-Liars או !!! מלייבלים אחרים) את סאונד הדאנס-Pאנק הFאנקי של הרכבי אייטיז כמו ליקוויד ליקוויד, ESG, פ.י.ל, גאנג אוף פור ו-A Certain Ratio.

ההבי מטאל של האייטיז היה צעקני, ראוותני, גלאמי, מאצ'ואיסטי, וולגרי, שוביניסטי, זול וסופר-כיפי. להקות כמו דף לפארד ומוטלי קרו הביאו את תופעת הגרופיות לדרגה של אמנות; להקות כמו בון ג'ובי, Ratt, Poison וסינדרלה יצרו את תת הקטגוריה המיופייפת ונפוחת השיער הידועה כ-Hair Metal או פוסי-מטאל, וגאנז אנ' רוזס התעלו על כולם כשהוציאו את אלבום ההבי-מטאל המושלם, "Appetite For Destruction".

כל זה היה כל כך נפלא שפשוט היו חייבים לחזור לזה, וזה בדיוק מה שעשתה, בצורה היתולית, הלהקה הבריטית The Darkness - בדיחת הגלאם-מטאל הכי טובה מאז "ספיינל טאפ". אחריהם עשו את זה גם Towers of London (שעירבבו בעסק גם פאנק וקצת הרסו את זה), ולפניהם, בתחילת העשור, עשה את זה בצורה קצת יותר מתחכמת ופחות מובהקת, החבר Andrew WK.