בסוף המופע של מאדהאני, האוזניים צלצלו כאילו חנות של 925,262 פעמונים קרסה עליכם בזמן שישנתם. פידבקים מכוונים, סולואים מהחלל ומתופף שברח לפני יומיים ממוסד סגור מילאו שעתיים של הופעה אבל הרגישו כמו חמש דקות של טיסה בקונקורד. בסופם אפשר היה לשמוע רק "וואו" אחד גדול של היסטוריה מוזיקלית שצפצפה בלי להפסיק שירים על שנאה עצמית, אומללות ואהבה גדולה לתרופה היחידה לכל הכאב הזה רוקנרול.
בהתחלה, מארק ארם עלה לבמה כאילו הוא יצא מהפריזר, עם שימור טבעי שבגיל 47 גורם לו להיראות כמו התיכוניסט שניסה להעביר את הזמן בכתיבת שירים עם החבר'ה. בלי לבזבז זמן על סמול הטוק, הוא טרף את המיקרופון ואת הרצפה עם "The Money Will Roll Right On", במקור שיר של הרכב ה-Pאנק ,Fang . כל כך הרבה כוח היה בביצוע הזה, שהתעוררה דאגה שמא מכאן זה רק יתדרדר. אך לא כך הוא. הדבר היחיד שנפל בהופעה היה הילד התורן שטיפס לבמה ודפק סטייג' דייבינג כאילו הבארבי בתל אביב מארח את הקליפ של "Dirty Boots" של סוניק יות' וזו הדרך למשוך בחורות.
וגם אם זו באמת היתה הדרך, ספק אם מישהי היתה שמה לב. שכן, מול קסמיו של ארם, אחד הסולנים היותר כריזמטיים שהופיעו בישראל, גם קופץ אולימפי היה מתקשה להתחרות. עיקר הייחוד שלו טמון בכך שהוא עצמו לא מאמין שיש בו שום דבר מיוחד. ביותר ממובן אחד, ארם הוא למעשה מניפולציה מתוחכמת על דמותו של איגי פופ, לא רק בגלל ששניהם נראים מצוין לגילם, אלא כי שניהם חיים את הבמה כאילו שמסביבם אין ולו צליל אחד של מוזיקה באותו הרגע. אפילו לא כשארם מנגן והוא מנגן מצוין, עם נשמה יתרה בכל תנועה של המפרט. בהופעה שלו אתמול בתל אביב ארם לא חי את האתוס של הרוקנרול הוא היה האתוס עצמו.
השירים של מאדהאני נשמעים כמו מחשבות בצורה הגולמית ביותר שלהן, רגע לפני שאנחנו מעבירים אותן דרך הפילטר של התודעה, של הפחד ממה שהחברה תגיד, של הבושה. הם דחוסים אבל מלאי היגיון פנימי. עד כדי כך שכבר בשמיעה ראשונה מבינים למה "Suck You Dry" נשמע כאוטי כל כך, או למה הטקסט הפשוט של "You Got It" מכיל בתוכו את כל מה שבן אדם רוצה להגיד לטיפוסים הנוראיים שמסתובבים בעולם הזה.
אין למאדהאני תיאוריות מורכבות כמו אצל רדיוהד או תיאורי מצב מדויקים של "רוח התקופה", פשוט כי אין להם זמן לחרא הזה. לכן, לקרוא להם להקת גראנג' זה כמו לקרוא לתנ"ך ספר קריאה. כלומר, אפשר לקרוא בתנ"ך ואפשר להגיד שלמאדהאני יש מכנה משותף עם אותו דור של להקות שהעריץ לה את כפות הרגליים. אפשר להגיד את זה בתנאי שמוכנים לפספס הכל.
מחוץ לבמה, היה מרגש לראות כמעט את כל הרוק הישראלי של שנות ה- 90 מגיע להסתכל על המודלים לחיקוי בועטים לאלוהי הרלוונטיות בבטן. היה מדהים לראות את אסף שריג מאיפה הילד צועק ומניף ידיים כאילו זו שנת 1991 עכשיו והבשורה מסיאטל תיכף תגיע לגבעת ברנר ומשם לכל המדינה. אם יש למוזיקה הישראלית משהו ללמוד מהמופע של מאדהאני, מלבד איך נשמע רוקנרול אמיתי, כמובן, הוא היכולת להתקיים מחוץ למימד הכוכבות, להיות הלהקה ש-21 שנים אחרי מתרגשת לשיר את הסינגל הראשון שלה, "Touch Me I'm Sick", להבין שאין שום בושה בלהופיע מול ילדים מתלהבים שנגמלו בשנים היפות של הגראנג' מחלב אם.
אבל ההופעה של מאדהאני בתל אביב הייתה כל כך חזקה, שייתכן שלרוק הישראלי הישן אין סיכוי אחריה. עשרות ילדים מתחילים הבוקר בחזרות ללהקה החדשה שלהם, כי אין להם ברירה, יש רק דרך אחת להתגבר על המחלה הזו והיא לשקוע בה. גם כשהאורות נדלקים ומאדהאני הם רק זיכרון מתוק של אוזניים מצלצלות.
מאדהאני יופיעו הערב באוזןבר בתל אביב במסגרת סדרת "סיפורים באוזן".
