תחקיר טוב גורם לך להתעצבן. הוא מעלה לך את לחץ הדם ומביא אותך לשחרר לחלל האוויר משפטים כמו "אין, כולם מושחתים בעולם הזה" (על פי פרסומים זרים) או "לא פלא ששונאים אותנו בעולם" (על פי פרסומים בהודו). תחקיר טוב גורם לך להתעצבן על כל העולם ובעיקר על עצמך. על סולם הערכים שלך, על העובדה שבזמן שאתה תקוע בסיוט הבורגני של תשע עד חמש, סוחרי נשק ישראלים ממולחים בחולצות הוואי, מגלגלים מיליונים בעסקאות מפוקפקות חובקות עולם. תחקיר טוב גורם לך בעיקר לקנא.
התחקיר הפותח של העונה ה-16 של תוכנית התחקירים "עובדה", לא הפיל אותנו מהכורסה. בטח שלא גרם לנו להתעצבן או לקנא. מקסימום גרם לנו לתהות איך זה שהכינוי של האיש הכי חזק בהודו הוא "הארנב" וזאת בהנחה שלא קראתם את הכתבה שפורסמה עליו כבר לפני חצי שנה בעיתון "הארץ". כי למרות אווירת הקארי והצ'פאטי זה היה בעיקר תחקיר ממחוזר, נושא שכבר שנים מפומפם בעיתונות. ולמרות המרואיינים ההודים החביבים והדרמטיות של דיין שהגיעה בפרק הפתיחה לשיאה (ואולי גם סוף סוף למיצוי?) לא קיבלנו את הסחורה.
מו"ל של אחד העיתונים התבטא פעם שאם הייתה לו האפשרות, היה מפטר עורכים ומשכתבים ומשתמש באאוטסורסינג (מיקור חוץ) של חברות הודיות. ב"עובדה" לקחו את זה צעד קדימה. "התחקיר" שהם זוקפים לעצמם מבוסס רובו על תחקיר ענקי של מספר עיתונאים הודים אמיצים. העיתונאים יצאו למבצע בשם "Operation West End" וחשפו בעזרת מצלמה נסתרת את תעשיית השחיתות ההודית. העיתונאים ההודים האלו סיכנו הכול. את הקריירה שלהם, את המשפחות, כל זאת רק בשביל לחשוף את האמת ולהגן על המדינה שהם אוהבים. זה מה שאנו מצפים גם מאנשי "עובדה". כי למרות הטענה של דיין לפיה "במערכת הביטחון ניסו לעשות הכול כדי למנוע את פרסום התחקיר", היא והצוות שלה לא באמת הלכו עד הסוף ומלבד מערכת העיכול שלהם, לא באמת סיכנו משהו בטיול המאורגן להודו. אנחנו בישראל זקוקים לתחקירים נוקבים ואמיצים, רגע לפני שאנחנו הופכים למעצמת שחיתות כמו הודו, רגע לפני שאנחנו עוברים לערוץ המתחרה אל מיקי רוזנטל.
כולנו מסמך אנושי
כמו תחקיר טוב, כך גם עם מסמך טוב. מסמך אנושי מרגש גורם לך להתרגש. במובן הזה, הכתבה השנייה ב"עובדה", זו שעסקה בידידות המופלאה בין אוראל יליזרוב, בן 8, שנפצע קשה מטיל גראד לבין מאריה אמן, ילדה פלסטינית בת גילו שנפצעה מניסיון התנקשות של צה"ל בבכיר חמאס בעזה, עושה את העבודה. אי אפשר להישאר אדישים לסיפורם. אבל אי אפשר להתעלם מכך שגם הסיפור של אמן יצא מסל המיחזור. כתבה עליה פורסמה כבר לפני שלוש שנים ב"עובדה".
אז מה בכל זאת חדש? היד הנעלמה ששיכנה את שניהם זה לצד זו בבית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים. "המפגש המרגש שרק המציאות של הארץ הזאת יכולה לייצר". זאת למרות שעל פי הכללים הלא כתובים של המזרח התיכון הם בכלל אמורים להיות אויבים. ותודה לכתב יגאל ("אתם יודעים איך נפצעתם? אתם יודעים על המלחמה?") מוסקו, שלמרות הניסיון לא ממש הצליח לסכסך בין השניים. ילדים, לכו תבינו אותם.
תחקיר הצ'פאטי לא הפיל אותנו, בטח שלא גרם לנו להתעצבן. גם המסמך האנושי המרגש לא הדהים אותנו, ככה זה עם חומרים ממחוזרים. רק כשעושים את החיבור בין השניים, כשמבינים את החוט המקשר בין ברוני הנשק המושחתים, לאזרחים הפשוטים שמשלמים את המחיר, את הקו המחבר בין עסקת נשק מפוקפקת בקצה השני של העולם למאריה ואוראל שיישארו מצולקים לנצח, מתעורר הזעם ההוא שכל כך קיווינו לו. במשימה הזאת דיין הצליחה.