הייה שלום, בוגי בן

"ההיכרות האינטימית של טאסקר עם יפן מפיחה חיים בהמצאתו המבריקה: להעתיק את פיליפ מארלו מלוס אנג'לס של שנות השלושים לטוקיו של סוף המאה". כך נכתב על גב הספר "סמוראי בוגי" (הוצאת חרגול), השלישי בסדרת הבלש הפרטי היפני קזואו מורי של האנגלי פיטר טאסקר, עיתונאי/אנליסט כלכלי העושה את ימיו ולילותיו במטרופולין העצום של טוקיו. ונדמה שגם מי שמחזיק מעצמו רלטיביסט פוסט-מודרני מושבע, וגם מי שאינו פנאט ריימונד צ'נדלר, לא יכול שלא לראות בהצהרת העורך מעין סדין אדום מתריסני. משום שעל אף שבוראו של פיליפ מארלו לא מימש בחייו את האמת האבסולוטית והיחידה של כתיבת הרומן הבלשי, בכל זאת חייב לו ז'אנר המספר האפל כמה גרושים על ניסוח מחדש של סיפור המתח והמסתורין, שלא לדבר על סוגת המפרי בוגארט בקולנוע.

דווקא נראטיב מרתק מצליח לפתל טאסקר בין אזורי הפשע והיוקרה של הכרך היפני. המקום הוא כאמור טוקיו של ימינו (ובעצם, עתידנו), הזמן הוא עונת הגשמים החומציתית, והעניין הוא חקירתה של פרשיית רצח סבוכה של פקיד בכיר במשרד הבריאות. מורי-סאן, הבלש המזדקן, הטכנופוב הציניקן, שונאה של הקידמה וחובבה של מוזיקת ג'אז ודת השינטו, מתבקש, תמורת סכום רציני, לבצע משימה שתכריח אותו לשוב ולרחרח בחורים הכי אפלים של טוקיו ולהתרווח במלונות הכי יוקרתיים, להתרוצץ כמו כדור פצ'ינקו כסוף בין גיישות, פקידות גבוהה, עיתונאים ואנשי יאקוזה בעלי אינטרסים סותרים, ואפילו לשים על כף המאזניים סוגיות של מוסר בדרך לחשיפתה של האמת, מיצוי הצדק, ומחיקת חוב המשכנתא האדיר שלו.

וכמתחייב מהקודים של הז'אנר, מורי-סאן אכן יצלח את משימתו בקצב הקולטריין בהצלחה רבה, אולם לטעמי רחוק מאוד טאסקר מלהצליח במשימתו הוא, והיא להביא את קזואו מורי לפתחו של היכל הקלאסיקות הבלשיות. רחוק אולי כמרחק לוס אנג'לס של שנות השלושים מטוקיו של תחילת המאה ה-21. ומילים חריפות אלו על שום מה? על שום שלבד מנראטיב מפותל ומרתק, במבט כולל רחוק "סמוראי בוגי" מ"היי שלום, יפתי" (כדוגמה בלבד) כשם שבמבט מצמצם אין מתקרבות מטאפורות סטייל "שינג'וקו לחה ומעלה אדים כמו בית שחי של סמוראי" ו"היא מסתכלת עליו כאילו הוא כתם חשוד על כיסוי המיטה במלון אהבים" למופת הצ'נדלריאני של "הוא התמזג ברקע בערך כמו עכביש טאראנטולה על פרוסה של עוגה לבנה".

וברצינות. אם יש כשל מרכזי אחד ובסיסי ב"סמוראי בוגי" הוא חסרונו המהדהד של קולו המובהק של הגיבור לאורך הטקסט, מהא"ב של הספרות הבלשית המודרנית, מאפיין שחשיבותו האמנותית במסגרת הז'אנר עולה על כל פיתול מבריק נוסף בסיפור המעשה. בנוסף, האמנות הסיפורית של טאסקר, בכך שאינה מתמקדת לזווית ראייתו של הבלש אלא דובקת במספר-יודע-כל, משחקת לעתים משחק לא הוגן עם הקורא כשהיא מספרת לו בדיעבד על אירועים שהתרחשו שלא בנוכחותו, שזו טכניקה שהיא גם מאוד פשטנית ושגם מבאסת את חוויית הקריאה. וכל זה עוד מבלי להזכיר את הכמות הלא מבוטלת של בדיחות לא מצחיקות ודיאלוגים שלא עובדים, המהווים חלק מכתיבה די ילדותית. ובכל זאת, בסופו של יום, נדמה כי דווקא מי שמחזיק מעצמו רלטיביסט פוסט-מודרני מושבע או פנאט צ'נדלר, ראוי לו שיקרא את "סמוראי בוגי", ולו רק בשביל לקעקע את אותה פנאטיות הרסנית אחר הקלאסיקה המקומית "החידה השישית" וגיבורו העשוי ללא חת לפיד-סאן.