מה שהילדים אוהבים: ליל כל הקדושים

כמה שעות אחרי שדלף "What Will We Be", האלבום החדש של דבנדרה בנהארט, פנה אליי אחד הילדים ואמר: "כמה שדבנדרה מנסה לעצבן אותי, הוא לא מצליח". הילד אז נשף בכבדות ולחש: "הקסם, הקסם". וכנראה שזה השטיק של דבנדרה - הוא בודק איפה בדיוק עובר הקו בו יאבדו האנשים את הסבלנות, ומגיע למרחק של מילימטר מהקו הזה. בתהליך הוא לא מוותר על גיוון, הרפתקנות מוזיקלית והמון כיף, כשלפעמים הוא זורק איזו קטע לא מעצבן כלל, עגמומי ומלטף שכזה, מאלו שהיו באופנה בתקופת הקולקציה הראשונה שלו. שיר כזה הוא "First Song For B" המקסים ואין ראוי ממנו לפתיחת המיקס של השבוע.

אבל עם כל הקסם של דבנדרה בנהארט, מי באמת יכול לקחת אותו ברצינות באותו השבוע שבו דלף האלבום של הקדוש-ברוך-הוא ג'וליאן קזבלנקס. "Phrazes For The Young" של קזבלנקס הוא כל מה שציפיתי לו ויותר. להגיד שמדובר בריליס הצד הכי טוב של מישהו מהסטרוקס יהיה אנדרסטייטמנט. יש באלבום שירים מכל הסוגים והצבעים ולכן בשלב זה נשמע בלדה עצובה שמדגישה את השורה "זה נחמד להיות חשוב/ אבל זה כל כך קרוב ללהיות נתעב" ובהמשך נביא את הבום הגדול שפותח את האלבום.

מישהו היה צריך לזרוק בנג'ו לידיים של ג'רוויס קוקר כבר מזמן ולהסביר לו שהוא צריך לנגן איתו שירים מטופשים לגיל הרך. אם אנחנו סגורים על זה שאין פאלפ יותר, אז כבר עדיף את זה מאשר קריירת סולו סטנדרטית ולא מלהיבה. מצד שני קוקר רומז לאיחוד מתקרב בגלסטנברי 2010, אז מוקדם לדעת.

כבר שבועות שאני חופר לכם כאן עם רימקסים וקאברים לפיניקס, ואני מבטיח שאחרי היום, זה לא יקרה יותר. פשוט סוף סוף הגיע לרשת פרויקט הרימיקסים של אלבומם האחרון "Wolfgang Amadeus Phoenix", ויותר לא יהיו דליפות חד שבועיות - הכל שם, בערימה אחת, ואפשר לאכול מזה עד שמתפוצצים. או רוקדים. או סתם מסתממים בשביל שיהיה כוח לרקוד או בשביל שלא יהיה רצון לאכול. כי אנורקסיה זה הכי, אחי.

השעה וחצי המוצלחת ביותר שלי החודש הייתה כשצפיתי ב"Synth Britannia", סרט דוקומנטרי חדש של בי-בי-סי 4 על התפתחות הסינת'-פופ. מעבר לסיפור המרתק; המרואיינים המעניינים (מברנרד סאמר ועד ניל טננט); מעבר למשפטים המבריקים (גארי ניומן למשל, אמר בתגובה לכך שהוא אליטיסט כי "אני לא מדבר בשביל האנשים, אני אפילו לא מכיר אותם"); מעבר למוזיקה הבאמת מוצלחת שיצאה מהז'אנר הזה (בעיקר בסוף שנות השבעים, אך לא רק) - כיף לראות את הסרט בגלל קטעי הארכיון המדהימים, שפשוט מוכיחים חד משמעית שפעם האנשים היו צבעוניים יותר, אפילו אם הם היו עם פחות מודעות ויותר גיחוך. אחד מהיוצרים שדובר עליהם בסרט הוא דניאל מילר, שהקליט תחת השם The Normal סך הכל סינגל כפול אחד (ואלבום לייב). נדמה לי שהוא היה האמן היחיד שהוזכר בסרט ולא באמת הכרתי, וזה חבל כי שני הקטעים שהוא הוציא הם באמת מצוינים. בגלל שבמקור הם יצאו ב-1978, הם נכנסים היישר לספוט של "מה שהמבוגרים אוהבים".

הסינגל החדש של Kissy Sell Out, שבעצם נמצא על האלבום "Youth" שיצא כבר ביוני, הוא כנראה הדבר הכי לא אלטרנטיבי שאי פעם היה פה במדור. מדובר בקטע פופי, דביק ולא מיוחד בעליל, אבל איכשהו נדבקתי אליו. מה שאומר שאולי יש בו משהו. או שאני סתם מאבד את זה.

"כן אני יודע שאני הולך לגהינום/ לבוש בג'קט עור/ לפחות אהיה בעולם אחר/ בזמן שאתם תשתינו לי על ארון הקבורה". כמו שאמרתי, ג'וליאן קזבלנקס מיצב את מקומו כאלוהים של ילדי האינדי - אם אתה לא מאמינים בו, אל תצפו להינצל.

Capgun Coup הם ההחתמה החדשה של Team Love, הלייבל הצדדי בבעלותו של קונור אוברסט. לסינגל הראשון והמעולה שלהם - סוג של סרף מחוספס אה-לה Wavves - הם קראו "להקות רעות", ואין לי ספק שהם עשו זאת רק בכדי שכותבי מוזיקה יגידו עליהם שהם בכלל לא להקה גרועה (אפילו שהם חוזרים ואומרים שלהקות גרועות הן הלהקות החביבות עליהם). אז הנה, הם הצליחו, וזה מעצבן - שונא שאנשים מצליחים להערים עליי, ועוד יותר מזה, שאני מבין את זה לכל האורך ועדיין משחק לידיים שלהם.

השיר הנ"ל מנסה להגיד לנו איך להרגיש, אך כאשר שומעים את אווירת הלואו-פיי שוגייז שלו, המילים בכלל לא רלוונטיות.

ואם כבר שוגייז, אז ג'ואנסו 1685 עשו כנראה סוג של תקדים בכך שהם חיברו בין סגנון השוגייזי האפלולי שלהם לשיר הידוע של ברוס ספרינגסטין ובכך הציגו אותו באופן אחר לחלוטין. יש משהו בספרינגסטין שמאוד מזכיר לי את פרינס והוא שאלו שני האמנים היחידים שאני לא באמת נהנה לשמוע את האלבומים שלהם, אבל כמעט בכל פעם שמישהו מכסה אותם זה נשמע מדהים. הכתיבה והלחנים שלהם פוגעים, אבל כנראה שאני לא כל כך מתחבר לאופן הביצוע שלהם. אם אתם כמוני, אתם תתלהבו מהקאבר הזה מאוד, ואם אתם לא כמוני, אני לא אוהב אתכם וזה לא משנה.