פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חכה לי ברוקסן

      איתי נאור נכנס להלך רוח נוסטלגי מול "זר במקום מוכר", סרט שבודק איך נראית היום זאת שפעם קראו לה סצינת הרוק הישראלי

      לפני עשר שנים שודר בתוכנית "מבט שני" הסרט התיעודי "בעניין הבאסים" של אילן יגודה, שהציג בפעם הראשונה לכל הדודות את העובדה שיש כזה דבר גדול ומזוהם שנקרא סצינת הרוק הישראלי. הערב, סוף 2001, משודר באותו ערוץ נצחי סרט ההמשך, "זר במקום מוכר".

      חזרתי לצפות ב"בעניין הבאסים" (שהוצג אז ככתבה. אני לא יודע אם היום כבר למדו ברוממה שיש איזשהו הבדל בין כתבה לסרט דוקומנטרי). בקריינות שלפני הכתבה מסביר חיים יבין בידענות שישנן כיום מאות להקות רוק צעירות בארץ. יש גם קטע, מוצלח ביותר, שבו רואים אותו מיישיר מבט למצלמה ואומר "פאנק" מבלי להתבלבל, כאילו שזו לא הסיטואציה הכי מגוחכת בעולם. ואז בא הסרט. מאור כהן בן 17 ובתחתונים עושה פרצופים למיקרופון. תמיר אלברט מהורהר ולא מצליח למצוא תשובה. ירונה כספי על בס, קורעת שיר, נאנסת לחייך במבוכת העדשה (נופלת לטריק תשאיר-את-המצלמה-רצה-ותשתוק-10-שניות הידוע). ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר בהופעה אל מול חיילים מטלטלי ראש ביטבתה. כנסיית השכל מתחילים להתרגל לגלות התל אביבית. חמי רודנר כפרי בגירסה הרוקרית לחדווה ושלומיק. מה המסר? אין. מה הכוונה? להוציא את העצבים על הגיטרה. לא ליפול למלכודת של המדינה. העיקר ללכת עם האינסטינקטים, כי הם נכונים.

      "זר במקום מוכר", סרט ההמשך, משתמש לאורכו ולרוחבו ברפרנס של "בעניין הבאסים". זה טבעי ומובן, ועם זאת, צפייה שלמה בסרט הראשון בגירסת הנאטורל משאירה אימפקט גדול יותר. השוק הזה, התדהמה שנופלת עליך כשאתה רואה את המסמך ההיסטורי ההוא, מתרככת כשהיא מגיעה כלואה בקונטקסט ה"עשר שנים אחרי" של "זר במקום מוכר". ואף על פי כן אין בכך בכדי לגרוע ממש מהיצירה הנוכחית של יגודה, שכן ראשית היא מעוררת את הנושא לחיים (ואין ספק שהוא בתרדמת עמוקה), ושנית, היא מנסה להפיח בו דיון מחודש, שהוא לא רק התרפקותי.

      זה סרט על תל אביב, על מה שהיה לה ומה שאין לה ומה שלא היה לה. זה סרט על תקופות, על שדה הראייה המוגבל והצעקני שלהן, ועל חינן. והוא יגרום לכם לתהות, הסרט הזה, כי היי, רוק הוא נקודה רגישה אצלנו, כי כולנו אהבנו פעם רוק עד שהוא מת, ועכשיו כבר התגברנו. האמפתיה שמעורר השיער הארוך שגולח אפקטיבית ממש.

      ותמיר אלברט, הוא חזר בתשובה. ורע מוכיח באמריקה, בספירה אחרת לחלוטין. וירונה כספי עדיין מנסה. וכנסיית השכל, כמה אירוני, להקת השנה 2000. ומאור כהן כאן, הכי בספירה הזאת כאן ממול, בגירסה הנוכחית והלא מנומקת שלה. והכל מפוכח, עשר שנים אחרי, כשברקע מרצדים הפיצוציות והבאסים, באסים קצת שונים.

      ואני אומר שלא חייבים להתגבר כל כך מהר בחיים. שתקופות מתחלפות כל הזמן, ויש מבחר כל כך גדול, שעדיף להמשיך להאמין במה שאמרו לך פעם, במהלך אחת מהן, אחת הטובות. וכך הזפזופ הוא ממך והלאה, והרלוונטיות היא רק מה שאתה עושה ממנה.


      * הסרט משודר בערוץ 1 ביום שני, 24 בדצמבר, בשעה 22:35