עשור בצד - חלק ב'

פול תומאס אנדרסון עשה בעשור הזה רק שני סרטים. הראשון, "מוכה אהבה", הוא קומדיה רומנטית חתרנית ומשוגעת עם אדם סנדלר. השני, "זה ייגמר בדם", הוא סרט אימה נועז, מדהים וגדול מהחיים שעוסק בהולדתה של קליפורניה וארצות הברית. שני סרטים אלה לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה, גם אם היו מתאמצים מאוד. שניהם יצירות מופת.

גם ספייק ג'ונז ביים בעשור הזה רק שני סרטים. הראשון, "אדפטיישן", הוא יצירת מופת (חצי מהקרדיט מגיע לתסריטאי צ'רלי קאופמן). את השני, "ארץ יצורי הפרא", עוד לא ראיתי, אבל יש לי הרגשה שגם הוא לא רע.

"רקוויאם לחלום" המדהים והמטלטל של דארן ארונופסקי פתח את העשור בסערה. אחריו נאלצנו להמתין שבע שנים ל"המעיין", כשלון מפואר בו ראינו את יו ג'קמן הקירח עושה יוגה בתוך בועה ששטה בחלל. "המתאבק", מהשנה שעברה, הביא את האחים דארדן הבלגים לניו ג'רזי, סידר למיקי רורק את הקאמבק שיותר מהגיע לו והזכיר למעריצים למה ארונופסקי הוא אחד מהיוצרים המרתקים בסביבה.

"משפחת טננבאום" ו"עמוק במים" של ווס אנדרסון היו יצירות מופת מענגות וייחודיות שהמשיכו את השוונג הדיספונקציונלי, המעוצב והאקסצנטרי של "ראשמור", מהעשור הקודם. "רכבת לדארג'ילינג", לעומת זאת, מצא אותו קצת תקוע, והקים עליו את המבקרים. סרטו החדש, "מר פוקס המופלא", אמור להיות נחמד.

על הנייר, זה לא היה עשור גדול עבור קוונטין טרנטינו. הוא לא תכנן להוציא את "להרוג את ביל" כשני סרטים. אבל זה נכפה עליו, והוא הסכים. הוא לא תכנן ש"חסין מוות" יעמוד בפני עצמו, בנפרד מפרויקט "גריינדהאוס". אבל זה נכפה עליו, והוא הסכים. בשני המקרים, החזון המקורי נזנח בעבור בצע כסף, והסרטים נפגעו. אבל זה די מתקזז, כי בקיץ האחרון טרנטינו הוציא את "ממזרים חסרי כבוד" – הלהיט הקופתי הכי גדול של הקריירה שלו, והסרט הטוב ביותר שעשה מאז "ספרות זולה". אז בת'כלס, אפשר להגיד שהיה לו עשור לא רע.

"זודיאק" האובססיבי, הספציפי ועוכר השלווה של דיוויד פינצ'ר היה הדבר הטוב ביותר שהבמאי של "מועדון קרב" עשה בקריירה שלו. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" – האוסקר-שמאלץ הפורסט-גאמפי של השנה שעברה - היה התמוה ביותר. אז כן, אתה גאון מר פינצ'ר, אבל אני עדיין לא בטוח שאני רוצה להיות חבר שלך.

בתגובה לכתבת הסיכום שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר שאל הטוקבקיסט "מסתייג בהסכמה" אם מעורבתו של מישל גונדרי ב-"The Green Hornet" לא גורמת לי לרצות לראות אותו. ובכן, ברור שהתשובה היא כן. אראה כל סרט שגונדרי יביים. כי למרות שלא השתגעתי על "מדעי החלום" או על "קדימה, תריץ אחורה", ולמרות שגונדרי ביים עד עתה רק יצירת מופת אחת ("שמש נצחית בראש צלול", חצי מהקרדיט מגיע לתסריטאי צ'רלי קאופמן), דומה שכבר הוכח שיש לו מוח מיוחד מאוד. מה שכן, הייתי מעדיף שבמקום לבזבז את הזמן ואת המחשבה המופלאה שלו על סרטי קומיקס מפגרים הוא היה מקבל את האפשרות לעשות מה שבא לו. ובכלל, הדברים האלה אמורים לגבי כל החברים בקטגוריה הזאת. אם כי הסיכויים שדבר כזה יקרה הם נמוכים מאי פעם.

בעשור הזה הוכיחו לנו האחים יואל ואיתן כהן שהם אנושיים. לראשונה בקריירה המפוארת והלא הגיונית שלהם, הוציאו שני הגאונים תחת ידם סרט לא טוב ("אכזריות בלתי נסבלת"). אם לא די בכך, מיד אחר כך הם עשו עוד אחד, שהיה גרוע ממש ("לחסל את הליידי"). למזלנו, לפני ואחרי צמד הפדיחות הם השכילו להגיש שלוש יצירות מופת ("אחי, איפה אתה?", "האיש שלא היה שם" ו"ארץ קשוחה") ולעשות עוד סרט אחד שסתם היה כיף חיים ("לקרוא ולשרוף"). החדשות הטובות: גם סרטם החדש – "איש רציני" – צפוי להעיף לכם את הגרביים מהרגליים.

סטיבן סודרברג הוא אמנם לא הבמאי האהוב עלי, אבל איך אפשר שלא להתפעל מחריצותו ונחישותו בעשור האחרון? הוא התחיל את העשור הזה בבום, עם שני להיטים קופתיים - "ארין ברוקוביץ" ו"טראפיק" – שזכו שניהם למועמדויות בקטגוריית הבמאי בטקס האוסקר של 2001 (הוא התחרה נגד עצמו, וזכה עבור "טראפיק"). שנה אחר כך קיבץ חבורה מכובדת של כוכבים והגיש את "אושן 11" – מוצר מסחרי למהדרין שלא התקשה לשבור קופות. בהמשך העשור שב סודרברג ל"אושן" פעמיים נוספות, ובין לבין תקתק בקצב מסחרר פרויקטים מסחריים קצת פחות (ומוצלחים קצת פחות), כמו "סולאריס", "Bubble", "הגרמני הטוב" ו"צ'ה".

בסך הכל ביים סודרברג 13 סרטים בעשור האחרון. חלקם היו כיפיים, חלקם היו מעניינים, חלקם היו יומרניים ומציקים. רק אחד מתוכם – "טראפיק" – באמת ראוי לכינוי "סרט עשור". בכל מקרה, סחתיין על האנרגיות.

למרות שקלינט איסטווד שהתחיל את העשור הזה עם "ספייס קאובויז" הסתמי, הוא נהנה מעשור מדהים. זה התחיל עם "מיסטיק ריבר", נגמר עם "גראן טורינו", ובין לבין קיבלנו את "מיליון דולר בייבי". בשביל הכיף עשה גם את צמד סרטי המלחמה האפיים "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". לא רע בשביל מישהו שיחגוג בשנה הבאה שמונים.

השמיים כחולים, האוקיינוס רטוב, ובכל שנה יוצא לוודי אלן סרט חדש. החצי הראשון של העשור הזה אמנם היה אחד הגרועים בקריירה של וודי, אך ההחלטה שלו לעבור ללונדון אפשרה לו להמציא את עצמו מחדש עם "נקודת מפגש" – סרטו הטוב מזה שנים. גם "ויקי כריסטינה ברצלונה" ו"מה שעובד" לא ביישו את הפירמה (לפחות לא כמו "סוף הוליוודי").

לפני שרוברט אלטמן אמר אדיוס לעולם הזה והלך לעשן משהו עם בורא עולם, הספיק הגאון הגדול רוברט אלטמן לנפק לנו את "פארק גוספורד" המענג ואת "המדריך לחיים בכפר" שהפך, בדיעבד, לפרידה המרגשת שלו. חסרונו יורגש.

"דוני דארקו" של ריצ'רד קלי הוא אחד הסרטים היחידים בעשור הזה שבאמת ראויים לתואר "סרט פולחן". "Southland Tales", סרטו השני והבלתי אפשרי, הוא אולי הכישלון המרתק והמופרע ביותר שראינו בעשר השנים האחרונות. סרטו השלישי "הקופסה", עומד לצאת אוטוטו, אבל אל תצפו ממנו להבהיר לכם אם קלי הוא גאון, אידיוט, או שילוב נדיר של שניהם. השאלה הזאת צפויה להמשיך להישאל עמוק אל תוך העשור הבא.

סם מנדז הוא במאי בריטי מוכשר שהתחיל את העשור כהבטחה גדולה, בזכות "אמריקן ביוטי", מ-99'. הבעיה? "הדרך לפרדישן", "ג'ארהד", "חלון פנורמי" ו"לצאת לדרך" לא ממש הצליחו לשכנע שמדובר במישהו שיש לצפות לסרטיו בנשימה עצורה (למרות שהיו ב"הדרך לפרדישן" כמה רגעים יוצאים מן הכלל).

סטיבן דאלדרי גם הוא בריטי מוכשר, וגם הוא לא ממש מספק את הסחורה עד עתה. "השעות" היה מעל לממוצע, נכון. אבל "בילי אליוט" ו"נער קריאה"? תעשו לי טובה.

היכולת של כריסטופר נולאן לציית לחוקי התעשייה מבלי להתפשר על החזון האמנותי הגרנדיוזי והאפל שלו, סייעה לו לכבוש את הוליווד בשלושה מהלכים קולנועיים מבריקים: "ממנטו" – המותחן העצמאי על הבחור השכחן שמנסה להיזכר - עזר לו לפרוץ לתודעה, "באטמן מתחיל" – שברא מחדש את איש העטלף - סייע לו לרכוש מעמד וכוח, ו"האביר האפל" – "הסנדק" של סרטי הקומיקס - כבר הפך אותו ליורש של ג'יימס קמרון. בין לבין הוא עשה את הרימייק המיותר ל"אינסומניה", ואת "היוקרה" – סרט מבדר ביותר לכל הדעות. "Inception", החדש שלו, נראה מאוד מסקרן.

ילד הפלא לשעבר, סטיבן ספילברג, ביים שבעה סרטים במשך העשור הזה, ואם מתעלמים לרגע מ"אינדיאנה ג'ונס 4", בהחלט ניתן לומר שהוא הקפיד להיות מגוון ושאפתן. בכמה מקרים יצאו לו סרטי פופקורן חביבים ("תפוס אותי אם תוכל", "מלחמת העולמות"), בכמה מקרים יצאו לו סרטים עם סופים מבאסים (זיון ההליקופטרים ב"מינכן", כל המערכה האחרונה של "A.I"), במקרה אחד יצא לו סרט נוראי ("טרמינל"), ובתוך כל זאת, רק "דו"ח מיוחד" הצליח להיות סרט טוב באמת (למרות שגם הסוף שלו די מעפן ומזכיר את הסוף שהודבק בזמנו ל"בלייד ראנר"). העובדה שהפיק את שני סרטי "הרובוטריקים" בהחלט מורידה לו נקודות. ובכל זאת, לטוב ולרע, הוא עדיין הבמאי החזק ביותר בהוליווד.

פיטר ג'קסון הוא היורש של ספילברג (ולא רק בגלל שהשניים שוקדים כעת בצוותא על טרילוגיית "טינטין"). למרות ש"שני הצריחים" מקדיש קצת יותר מדי זמן לעצים המדברים, שלושת סרטי "שר הטבעות" הם עדיין הישג מדהים, מכל בחינה. הרימייק שלו ל"קינג קונג" סיפק לילדודס בידור הוליוודי קלאסי וסוחף וסרטו החדש, שעומד לצאת בעוד רגע ממש, צפוי להיות לכל הפחות מעניין (ולכל היותר גאוני). בנוסף, ג'קסון זיהה את כישרונו של ניל בלומקאמפ, ואיפשר לו להביא למסך את "מחוז 9". כבוד.

זהו לא העשור הכי יציב ו/או מרשים בקריירה של מרטין סקורסזה, אבל כיאה למאסטר אמיתי, גם הכישלונות שלו ("כנופיות ניו יורק", "הטייס") בהחלט היו ראויים לצפייה. למרות ש"השתולים" – הסרט שסוף סוף הביא לו את האוסקר - התברר כלא יותר מ"החבר'ה הטובים" לעניים, קשה היה לעמוד בפני האנרגיות והיצרים שנטפו ממנו. החדש שלו, "Shutter Island", נראה עסיסי ומפתה לא פחות.

אלחנדרו גונזאלס איניארטו, אלפונסו קוארון, גיירמו דל טורו – שלושת האמיגוס, כפי שהם מכנים את עצמם, תרמו לעשור הזה יצירת מופת אחת, כל אחד. סרט הבכורה של איניארטו, "אהבה נושכת", הוא אחת היצירות הקולנועיות העצומות והעוצמתיות של העשור הזה (ואחד הסרטים האהובים עלי באופן כללי). "ואת אמא שלך גם", של קוארון, הוא אחד מסרטי ההתבגרות החכמים והמחרמנים שראיתי (כנ"ל). ו"המבוך של פאן", של דל טורו, הוא אגדה מרסקת לב ועתירת דמיון שמביאה אל המסך דברים שלא ראיתם קודם לכן, וזה אף פעם לא פשוט.

חוץ משלוש הבומבות האלה, השלושה שיחררו עוד כמה סרטים. איניארטו המשיך לשתף פעולה עם התסריטאי גיירמו ארייגה (עמו כתב את "אהבה נושכת") ועשה את "21 גרם" ואת "בבל". קוארון ודל טורו, לעומת זאת, התפתו לשתף פעולה עם האולפנים, מה שהניב את "הארי פוטר 3" ו"הילדים של מחר", עבור הראשון, ואת "הלבוי 2", עבור השני. אף אחד מהסרטים האלה לא התקרב לשיאים של שלוש הבומבות. למרות ש"הילדים של מחר" ו"ילדים של אף אחד" (סרט אימה שאלמודובר הפיק עבור דל טורו) היו לא רעים בכלל.

הדוקו-דרמה האפקטיבית "בלאדי סאנדיי" של פול גרינגראס שמה אותו ואת הסגנון האינטנסיבי והכמו-דוקומנטרי שלו על המפה, ותוך כמה שנים גרינגראס מצא את עצמו מביים דרמות חשובות ומטלטלות (דוגמת "טיסה 93"), מצד אחד, ובלוקבאסטרים מהירים ועצבניים (דוגמת שני סרטי ג'ייסון בורן), מצד שני.

הבמאי הבריטי הוותיק, מייקל לי, עשה שלושה סרטים בעשור הזה. אחד מתוכם – דרמת ההפלות הבלתי חוקיות "וירה דרייק" – בהחלט ירגיש בבית בין סרטיו הטובים ביותר.

"דבר אליה" של פדרו אלמודובר סחט קריאות התפעלות ונתפס כסרטו ה"בוגר" ביותר. "חינוך רע" ו"לחזור" המצוינים המשיכו את המגמה. במהלך העשור דחה הבמאי הספרדי מספר הצעות לעבוד בהוליווד - וטוב שכך. סרטו האחרון, "חיבוקים שבורים" זכה אמנם לתגובות קצת פחות מתלהבות מהמבקרים, אך גם אם תאמצו את אוזניכם, תתקשו לשמוע את המעריצים מתלוננים.

לארס פון טרייר, הילד הרע של הקולנוע האירופי, חולל שלוש פרובוקציות מרכזיות בעשר השנים האחרונות. הראשונה, "רוקדת בחשיכה", הייתה מיוזיקל מניפולטיבי, מדכא ובלתי נסבל בכיכובה של ביורק. השניה, "דוגוויל", הייתה מחזה אלגורי רב עוצמה בכיכובה של ניקול קידמן. עדיין לא אזרתי את האומץ הדרוש בכדי ללכת לקולנוע ולראות את השלישית, "אנטי כרייסט" (אבל שמעתי שווילם דפו מגלם בה את ג'ון בוביט). אפשר לאהוב את הקולנוע של פון טרייר, אפשר לשנוא אותו. כך או כך, אדישות אינה אופציה. והיכולת שלו להמשיך ולעצבן את כולם מעוררת הערצה.

קווין סמית ומ. נייט שמאלאן הולכים ודועכים. באורח פלא, כל סרט ששמאלאן הוציא תחת ידו העשור היה גרוע מקודמו. קווין סמית, לעומת זאת, הגיע לתחתית עם "ג'רזי גירל", ומאז, למרות שלוש הבדיחות המוצלחות שנכללו ב"מוכרים בלבד 2", הוא ממתין שמישהו יגאל אותו מייסוריו. הסיכויים ששני הליצנים האלה יצליחו להיחלץ מהקבר שכרו לעצמם אינם נראים גבוהים.

רבים תלו תקוות באיש שביים את "החשוד המיידי", הלא הוא בריאן סינגר. למרבה הצער, תרומתו העיקרית של סינגר לאנושות בעשור האחרון הסתכמה בשני סרטי "אקס מן", ב"סופרמן חוזר" החיוור וב"ואלקירי", סרט נאצים עם טום קרוז שנראה פתטי במיוחד כשמשווים אותו ל"ממזרים חסרי כבוד". לא לילד הזה פיללנו.

כמו ששמתם לב, כולם פה גברים. כולם חוץ מסופיה קופולה. "אבודים בטוקיו" הוא אולי הסרט הכי אובר רייטד של העשור, אבל גם כך, עדיין מדובר בסרט מרגש, בוגר, חכם ומצחיק שהופך את קופולה למישהי שצריך לקחת בחשבון כשמסכמים את העשור הזה. חוץ מזה, גם "מארי אנטואנט" לא היה כזה גרוע.

והנה, בפורמט של רשימת מכולת, עוד כמה במאים שעשו בעשור הזה סרטים ששום רשימת סיכום עשור שמכבדת את עצמה אינה שלמה בלעדיהם:

קים קי דוק ("אביב, קיץ, סתיו, חורף...אביב", "להרגיש בבית"), פארק צ'אן ווק ("אולד בוי", "שלום לנוקם", "שלום לנוקמת"), בונג ג'ון הו ("Memories of Murder", "The Host"), טקאשי מייקה ("Ichi the Killer"), טקאשי קיטאנו ("זאטואיצ'י"), וונג קאר וואי ("מצב רוח לאהבה"), סטיבן צ'ו ("Kung Fu Hustle"), דיוויד לינץ' ("מלהולנד דרייב"), ג'ים ג'רמוש ("פרחים שבורים"), דיוויד קרוננברג ("היסטוריה של אלימות", "סימנים של כבוד"), קרייג ברואר ("Hustle and Flow"), פאטי אקין ("עם הראש בקיר"), מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות", "טריסטרם שנדי"), טוד היינס ("הרחק מגן עדן", "אני לא שם"), לין ראמזי ("מורברן קאלר"), בריאן דה פאלמה ("פאם פאל"), ארנו דשפלן ("מלכה ומספר מלכים"), מרטין קמפבל ("קזינו רויאל"), סילוויין קומה ("שלישיית בלוויל"), גספר נואה ("בלתי הפיך"), בראד בירד ("משפחת סופר על", "רטטוי"), טריי פארקר ("טים אמריקה"), בן סטילר ("זולנדר"), אנג לי ("הר ברוקבק"), גאס ואן סנט ("אלפנט"), לארי צ'רלס ("בוראט"), פלוריאן פון דומרסמארק ("חיים של אחרים"), מיכאל האנקה ("מחבואים"), פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים"), אלכסדנר סקורוב ("תיבה רוסית"), אנדריי זוויאגניצב ("השיבה"), טרי זוויגוף ("Ghost World"), ריאן פלק ("חצי נלסון"), אדגר רייט ("מת על המתים"), רוברט רודריגז ("עיר החטאים"), ג'ון הילקוט ("ההצעה"), צ'רלי קאופמן ("סינקדוכה, ניו יורק"), קלי רייכהארט ("Old Joy"), נוח באומבך ("חיים בין השורות"), קתרין ביגלו ("The Hurt Locker"), דאג לימן ("זהות כפולה"), דני בויל ("28 יום אחרי"), באז לורמן ("מולין רוז'"), גרג מוטולה ("סופרבאד"), ריצ'רד לינקלייטר ("חיים בהקיץ", "סורק אפלה"), ספייק לי ("השעה ה-25") וארי פולמן ("ואלס עם באשיר").

שכחתי מישהו? אולי אתם תזכרו. טקבקו