אריק השמן

לא כל אמנות פוליטית היא אמנות טובה, אבל אמנות טובה היא גם אמנות פוליטית. אמנות יכולה להיות פוליטית גם אם אין לה שום קשר לפוליטיקה או לאקטואליה. זאת אם מאמינים, כמובן, שהכל פוליטי. כל מה שקשור לחברה האנושית, ולטבע האדם, ולאופן בו הוא רואה את העולם.

שנה ויותר מאז אינתיפאדת אל אקצא מתחילים לראות תגובות. התגובה הראשונה, המיידית, היתה של חיים לוסקי, תמר גטר ורועי רוזן, שארגנו לפני כשנה קבוצה גדולה של אמנים לתערוכה פוליטית מובהקת. האמנים תרמו עבודות חדשות וישנות, והרווחים ממכירתן נתרמו לאגודת "רופאים לזכויות האדם".

לאורך השנה היו עוד תערוכות ששיקפו את המצב במישרין או בעקיפין. אפשר לציין את "ערב החורבן" של אבנר בן גל, את צילומי הפרדסים הנטושים של רועי קופר, וכמובן את ה"משפחה" של עיסא דיבי ויובל שאול. בועז ארד הציג וידיאו בשם "נצחונו של יגאל עמיר" בו הוא לובש מסיכה של היטלר, ניר הוד ניסה להתמודד עם שתי טראומות שהמשקע שלהן עדיין צף על פני השטח, רצח רבין ואסון התאומים.

בימים אלה מוצגות בתל אביב שתי תערוכות פוליטיות מובהקות. אחת מהן היא תערוכת ציורים של דוד ריב בגלריה אלון שגב. השנייה היא תערוכה קבוצתית, "איפה הילדים?", בגלריה גבעון (ועליה בכתבה הבאה).

ציוריו של דוד ריב נקשרו בעבר הלא רחוק בשערוריה. ריב צייר ציור ובו הכיתוב "אריק אוכל ילדים". הציור היה אמור להיות מוצג השנה בתערוכת "הנשקיה" במוזיאון תל אביב. כדי שהדברים יהיו ברורים יותר, ריב עצמו הסביר שהמשפט "אריק אוכל ילדים" נכתב בהשראת שיחת ילדים שדיברו על אריק שרון, ושאפשר לייחס את הפרשנות לפעילותו המלחמתית של האיש. מנהל המוזיאון החליט להוציא את הציור מהתערוכה כדי לא לעורר את זעמם של היושבים למעלה. כמובן שהיה רעש גדול, וכעס, ודיבורים על משטרים חשוכים, וחששות על חופש הביטוי וחופש האמנות, אבל כנראה שלא מספיק. הציור יצא בחוץ. הוא יצא, רק כדי לחזור למתחם המוזיאון בדלת האחורית: עכשיו הוא מוצג מרחק מטרים ספורים מהמוזיאון, בגלריה אלון שגב הסמוכה. אירוניה תל אביבית.

והציור עצמו? לא ברור על מה היה הרעש. "אריק אוכל ילדים", סדרת ציורים תמימים למראה בצבעים המזכירים ציורי ילדים, אכן התברכה בהומור מקאברי. "שמש, נאפאלם, אריק אוכל ילדים". בסגנון השמש זרחה, החיטה צמחה והשוחט שחט. אמירה כללית על מצב הדברים. אולי היה עדיף להשאיר את הפרשנות פתוחה ולא לגלות את הנמשל. בסופו של דבר, אנשים היו מגלים בעצמם את אריק שלהם. מקסימום מישהו היה חושב שהציור נכתב בהשראת השיר של שלומי שבן.

בעצם "אריק" של ריב הוא לא אדם אמיתי. הוא משפט אניגמטי. צירוף אותיות. "אריק" המיתולוגי שאוכל ילדים קרוב יותר לקומיקס ואגדות על מכשייפות רעות מאשר לאיש ההוא שרואים בטלוויזיה. הוא הצהרה אבסורדית, הומור של ילדים שמתמודד עם פחד עמוק, עם טאבו המוות. "אריק אוכל ילדים" יותר קרוב לעולם המשחק מאשר לעולם המלחמה. הוא הזמנה למשחק, לא למאבק.

ריב לא צץ מתוך וואקום. כבר שנים שהוא מצייר בעקביות ציורים שאפשר לכנותם "פוליטיים". ציורים שעוסקים במלחמה, ובחיים הנמשכים לצידה. ציורים שהכירו בפלסטין כמציאות מצוירת, לפני שהפכה למציאות פוליטית. ציורים שמשתמשים בסמלים ובצבעים טעונים כחומר ויזואלי, לפעמים עד להפשטה. התערוכה הנוכחית היא לא פרובוקציה חד פעמית, אלא חוליה נוספת בשרשרת של עבודה רציפה ועקבית.

"אריק" הסנסציוני הינו רק פרט קטן מהתערוכה שעוסקת במלחמה, בחיים, ובמה שביניהם. ריב מצייר את הניגוד בין מציאות קשה בשחור-לבן, שמשתקפת דרך סרטי צילום ומסכי טלוויזיה, לבין החיים הצבעוניים בתל אביב, הנמשכים להם בינתיים. מוות מצולם ומצויר, מול פלקט של חיים "נורמלים". מלחמה אפורה, פועלים פלסטינים, ולעומתם תל אביב בצבעים עליזים, נחה לה בעצלתיים. את השתקפות המלחמה, כפי שהיא נראית דרך סרט הצילום, ריב מצייר באופן ריאליסטי. את קו החוף של תל אביב הוא מצייר כמו פוסטר צבעוני, שמרוב עליזות הוא נראה עגמומי. עיר ריקה, שטוחה, אטומה. חוף פרישמן ומלון דן הופכים לסמל בתל אביב של ריב. תל אביב של ריב היא יותר הרעיון של תל אביב מאשר העיר עצמה. כמו ש"אריק" הוא רעיון, ולא האיש עצמו.

כדאי לראות, גם בזכות התצוגה המוצלחת של הציורים בחלל הגלריה. ואגב, כל הסדרה של "אריק אוכל ילדים" כבר נמכרה מראש לאספן. כוחה של צנזורה.